mix17
טאם טאם טאם!!! מה אתם חושבים על דמיאן? מה אתם חושבים על העלילה? מה אתם חושבים שדמיאן ראה?

דמיאן שחר-בכורה- פרק ראשון

mix17 19/09/2014 607 צפיות 3 תגובות
טאם טאם טאם!!! מה אתם חושבים על דמיאן? מה אתם חושבים על העלילה? מה אתם חושבים שדמיאן ראה?

פרק ראשון-

זה היה בוקר שימשי להחריד ואני הייתי שבע לגמרי עכרי לילה גדוש מטעמים.
פסעתי ברחבי העיר כשאני מקפיד להרכיב את משקפיי השמש שלי ולכסות את ראשי בכובע הקפוצ'ון שלי. החום והבגדים הרבים שעלי גרמו לי להזיע אבל לא הייתה לי כל ברירה, הייתי חייב להגיע אל ביל כמה שיותר מהר.
רגע… נדמה לי שזה לא מנומס לא להציג את עצמך בפני אנשים חדשים, עם כך שמי הוא דמיאן שחר, ואני ערפד מנודה. אני יודע שזה נשמע מוזר שלערפד קוראים שחר, טוב אני די מוזר…
בדרכי לביל השתדלתי ללכת כמה שיותר בצל ובסמטאות הרבות שניו-יורק התברכה בהם אך למרות זאת אור יום גרם לי לתחושה לא נעימה.
לכן הקלה עצומה הציפה את לבי כשראיתי את שלט הנאון הגדול והכבוי, כבדרך קבע, של המועדון של ביל.
"איך עבר עליך הלילה?" שאל אותי ביל עד לפני שהספקתי לרדת במדרגות שהובילו אל המועדון שנמצא מתחת לאחד מבנייני המשרדים בעיר.
"משביע." אמרתי וכשפתי את ניביי לעברו, חושב על התענוג של אותו הלילה.
"אני שמח שנהנת," אמר ביל, הוא עמד מאחורי הדלפק והבריק כמה כוסות בעזרת מפית. "כי הייתה כאן מסיבה ממש גדולה הלילה ויש לך המון עבודה." ביל זרק עלי את המפי. הוריד את הסינק שהיה כרוך סביב מותניו ויצא מן הדלפק לכיוון הדלת.
"לאן אתה הולך?" שאלתי והבטתי בעיניו הצהובות ישירות.
"גם אני צריך לאכול, לא?" הוא הרים לעברי גבה מעט עצבנית וגם הניבים שלו נשלפו במהירות. ידעתי שאין טעם לעצבן אותו, זה לא חכם לעצבן ערפד רעב אבל זו ממש התאבדות לעצבן את ביל במצב הזה.
"תבלה…" מלמלתי למרות שהוא כבר עזב את המועדון.
כרכתי סביב מותניי את הסינר המצועצע והתחלתי לנגב את הכוסות עם המפית תוך שאני שורק מנגינה מסרט אימה שראיתי לאחרונה.
הזמן עבר והכוסות שצריך להבריק הלכו והתמעטו. ידעתי שזה בדיוק הזמן שבני האדם הקטנים חוזרים מביתי הספר שלהם והתחלתי להרגיש עקצוץ מוכר ומטריד בבטן.
אני בטוח שביל לא יתנגד עם אך לנשנש איזה משהו, חשבתי בלבי וכבר יכולתי לשמוע את הצעקות שלו, זה רק גרם לי לגחך.
הנחתי את הסינר על הדלפק ויצאתי מהמועדון במהירות, מתקדם לכיוון בית הספר התיכוני של האנושיים.
כשעברתי ברחוב יכולתי לשמוע את המחשבות של האנשים.
"אני כל כך מאחר."
איך יכולתי לבגוד ככה בבעלי? מה אני הולכת להגיד לו?"
אני פשוט שונא את העבודה שלי!"
"עד פעם אחת שהמלצר המטופש הזה שופך עלי משהו ואני…"
מחשבות סתמיות כל כך, בני הדם היו פשוט יוצורים פתטיים, קישוטים על פני העולם הענק בהרבה ממה שהם מסוגלים לקלוט, הזה.
הגעתי לבית הספר שלהם בידוק בצלצול, ונשמתי נעתקה ממני.


תגובות (3)

וואו, נחמד אבל שימי לב שיש כמה שגיאות כתיב כמו לדוגמא:
עכרי-אחרי
שימי לב זה חשוב, חוץ מזה מאוד אהבתי, אני אוהבת סיפורי פנטזיה מאוד. דרך אגב אני רואה שאת חדשה כאן אז דבר ראשון קוראים לי דיאן, אני בדרך כלל כותבת פאנפיקים (את יודעת מה זה?) על מארוול אבל יש לי גם עוד סיפורים אם את מעוניינת. בהצלחה באתר ותמשיכי את הסיפור :) מחכה לפרק הבא dX

19/09/2014 22:16
uta uta

אהבתי מאוד המשך

20/09/2014 11:15

מזכיר לי בצורה אחת או אחרת את דמדומים אבל זה נחמד מאוד.
כתיבה יפה ורהוטה ומומלץ שתתקני את הטעויות שpepper הזכירה.
בכל מקרה, כל הכבוד ממש אהבתי :)

15/10/2014 12:18
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך