דם של ג'אפ I פרק 2

"המקום המחורבן הזה לא גדול כל כך." אמר ג'ק ופרש את שתי ידיו, כאילו הוא מנסה לעשות גלגלון.
"באמת?" שאל ג'ונתן בעוקצנות. "לא שמתי לב." המקום היה בגודל של חצר ממוצעת. בערך שמונה מטרים לאורך ועשרה לרוחב. הוא היה לבן לגמרי, אבל לא כמו האלה שבבתי משוגעים. כאן זה היה מבטון.
"אתה ממש מצחיק, אתה יודע?" אמר ג'ק והשניים השתתקו. אבל אחרי שהשלימו יותר משני סיבובים בחדר וכמה אנשים שבאו לשאול את ג'ק כל מני שאלות שבניהן המילים המוזרות ששמע לפני כמה דקות, ג'ונתן דיבר שוב.
"מה זה ג'אפ?"
אין תשובה.
"מה זה ג'אפ?" שאל שוב ג'ונתן. הפעם הגביר את קולו.
"ג'אפים. ככה אנחנו קוראים לעצמנו. ככה אנחנו קוראים לכל אלה שיכולים לראות את אותם דברים. החקיינים, הלהבים, הצללים. כולם דברים שרק ג'אפים יכולים לראות. הדווא… סליחה. האנשים שלא יכולים לראות ת'דברים שאנחנו רואים הם דוואלים. יש משהו שלא הבנת?"
"למה יש לכם משקפי שמש כאלה?" שאל ג'ונתן ושפשף את עיניו.
"כשחולים בהתאמה כל החושים שלך מתחדדים."
" ההתאמה? בגלל זה את עם ה… בגד המוזר?"
"חה!" קרא ג'ק. "הזבל הזה? בוא, תסתכל." הוא אמר והצביע עם אגודליו על גבו. ג'ונתן הסתובב ומה שראה גרם לעווית קל בפניו. היו שם עשרה מסמרים שמחברים את החליפה הלבנה לגבו. "כיף, נכון?" צחק, אבל הפעם נשמע גם צער בקולו.
"מאוד. אממ.. יעשו את זה…"
"גם לך, כן." השלים אותו ג'ק וג'ונתן נתקף בגל פחד. אחרי עוד דקה שלא דיברו ג'ונתן הבין שכדאי שיסתובב באזור לבד.
ככל שהסתובב בחדר יותר כך שם לב לעובדה שאם לא הייתה דלת הוא היה מאבד את חוש הכיוון. אחרי חצי דקה בערך שהביט בכל סובבי החדר, שרובם היו בנים, מישהו ניגש אליו.
הוא היה גבוה מג'ונתן בראש אחד, אם לא יותר. את כפות ידיו, החלק היחיד שהיה חשוף בגופו מלבד העיניים, כיסו המון צלקות שגרמו לכך ששערות, דבר שלא היה חסר לאותו בחור, לא יצמחו באותו אזור. פרצופו היה לא ממוקד ונראה שהוא באמת משוגע, בניגוד לכל השאר. ושיערו היה בצבע חום, מבולגן ומלוכלך. ולבסוף, למרות שהרכיב על אפו משקפי שמש גדולות שכיסו אותן, ראה ג'ונתן שהמבט של אותו בנאדם סורק את גופו. ג'ונתן נרתע קצת לאחור והעיניים של האיש מצאו את עיניו של ג'ונתן ונשארו קבועות באותו מקום.
"שלום!" קרא האיש בהתרגשות ותפס בחוזקה את ידו הימנית של ג'ונתן, שבאותו רגע הייתה משולבת עם השנייה. האיש ניער את ידו וצחק. "אני ג'ונתן!" האיש צחק שוב. ג'ונתן לא היה בטוח אם הבנאדם צוחק עליו או שהוא פשוט מוזר. ידו הייתה מזיעה, קרה וקשה. כנראה זה קשור איכשהו לצלקות שעל גב ידו.
"מ-מה? אממ… נעים מאוד גם לי, ג'ונתן." הוא לא היה בטוח אם כדאי להשתמש בשם שאמר האיש. אבל הוא השתמש בוא בכל מקרה.
"שקרן. אתה חושב שאני מוזר ורוצה להתרחק ממני. לא באמת נעים לך מאוד." אמר באדישות ושנייה אחרי זה המשיך לצחוק. ג'ונתן לא ידע מה לומר. זה היה בדיוק מה שהרגיש באותו רגע. הוא לא אהב את האיש החדש שפגש באותו רגע. הוא לא היה בטוח אם הוא צוחק עליו או שהוא סתם ישיר למדי. "אני מצטער אם זה נראה לך קצת מוזר, אבל אתה תתרגל. אני לא מנסה לצחוק עליך. אני פשוט הייתי הראשון שהגיע לכאן, ולקח בערך חצי שנה עד שהשני הגיע. מבין?"
ג'ונתן היסס לרגע, אבל בסוף ענה. "כן. כן אני מבין."
"ואם תהית מאיפה אנחנו מקבלים את האוכל או איפה אנחנו ישנים אז זה משם," הוא הצביע על חלק מלבני וקטן שהיה מתחת לדלת המשוריינת. "וזה" הוא פרש את ידיו לצדדים, בדיוק כמו שג'ק עשה לפני כמה דקות בלבד. "איפה שתרצה." אחרי שהאיש מלמל כמה דברים, כנראה חשב על מה לומר, הוא דיבר שוב. "מתי חטפת את ההתאמה?" השאלה לא הפתיעה את ג'ונתן.
"לפני כמה חודשים." ענה בלי לחשוב פעמיים. למרות שהאיש נראה לו מטורף לא הייתה לו בעיה לספר על הדברים האלה.
"זהו? וואו. אולי אתה מדבר אפילו פחות ממלודי."
"מי?"
"מה?"
"מי זאת מלודי?"
"אה. סליחה." אמר ופרץ בצחוק המעצבן שלו. "זאת אחותי. היא גם חטפה את ההתאמה, אבל לפני. היא הילדה הקטנה ששם." הוא הצביע על אחת מפינות החדר, זאת שנמצאת מימין לדלת. ישבה שם ילדה קטנה, אולי בת עשר. היא לא הרכיבה את משקפי השמש הגדולות שכל השאר הרכיבו, העניים שלה היו עצומות והיו על פני וידיה צלקות כמו אלה על ידיו של המטורף, אבל גדולות יותר וטריות יותר. שיערה היה שחור וחלק ומפוזר לכל מקום. הבגד הלבן שלבשה היה קרוע באזור הידיים והרגליים, אולי היא ניסתה לקרוע אותו מגופה. היה קיפלה את גופה לצרות כדור בכך שחיבקו את רגליה והשמיטה את ראשה.
"מה קרה לה?" שאל ג'ונתן ולקח צעד אחורה, מנסה להתרחק מהילדה כמה שרק יכול.
"היא השתגעה. היא ניסתה לקרוע את הבגד ושרטה את עצמה תוך כדי. כשניסיתי להסביר לה שהכול בסדר היא תקפה גם אותי. רואה?" הוא הרים את ידיו וסובב אותן.
"וההורים שלכם לא מנסים להוציא אתכם מכאן?" שאל.
"אהה." הוא הזיז את ראשו מצד לצד. "הם היו כאן כבר לפנינו. ולפני שנתיים בערך אבא שלנו מת מרעב ואמא שלנו החליטה להתאבד." אמר באדישות וגירד בראשו. "אבל זה בסדר. בכל מקרה הם לא עזרו לנו במיוחד."
"איך אתה יכול להגיד את זה עליהם?" ג'ונתן כעס על הצורה שבה דיבר עליהם, למרות שלא הכיר אותם.
"הם השתגעו ממש כמוה." אמר והצביע על אחותו באגודלו. "אבל בצורה קצת יותר… גרועה. הם אכלו לעצמם חלק מהאצבעות וניסו לאכול גם אותנו ועוד כמה ג'אפים. ככה שהם לא עזרו לנו כל כך לחיות כאן."
ג'ונתן רצה לשאול עוד כמה שאלות, אבל לפני שהספיק לפתוח את הפה ג'ונתן המטורף המשיך לדבר. "טוב, היה נחמד להכיר, ג'וני. אבל עכשיו אני צריך ללכת להאכיל את אחותי." וכשסיים לדבר מגש ארוך גלש פנימה דרך הדלת.
"איך ידעת ש…" התחיל לשאול ג'ונתן לפני שקטע אותו שוב.
"תמיד באותה שעה." אמר והלך לכיוון המגש.