דם קר: פרק 2

תקשיבו, אני תמיד אעלה בערב, אבל לא בשעות מאוחרות מדי. וביום שישי- שבת לא אעלה, אולי בשבוע הבא אעלה בשישי-שבת.
—————–
צחקתי. חשבתי שהוא צוחק. הוא הרצין את פניו. אני הורדתי את החיוך מהפנים.
"אתה צוחק, נכון?"
"אני חושב שתצטרכי להישאר פה להרבה זמן.." הוא מלמל ויצא מהחדר, בלי לומר להתראות.
נגעתי בעצמי. לא הרגשתי קור, לא הרגשתי שום דבר. היד שלי עדיין כאבה מהתאונה, היד השמאלית הייתה בגבס. הוא נגע ביד הימנית. מה זה אומר שהיד שלי קרה?
הרהרתי בעצמי שעה, אף אחד לא הגיע, ישבתי בכיסא הגלגלים ורק דיברתי עם עצמי. ביחד עם המגש על השולחן, ארוחת בוקר. ארוחת בוקר מזיקה, יותר נכון. גרנולה מגעילה עם חלב. שונאת את זה. אף אחד לא גילה להם שאני טבעונית. אכלתי רק את הגרנולה, וגם זה לא בסיפוק גדול.
לאחר הארוחה באו אליי הרופאים, יחד עם הצילומים שעשיתי. התקשיתי מאוד לעשות את זה, בגלל כל הכאבים.
באו הרבה רופאים, לא הייתי בטוחה אם זה דבר טוב מה שהם עומדים לומר. הם אחזו בקלסרים ולבשו חלוק לבן, לכל חלוק תמונה אישית של רופא. מתחת לחלוק בגדים כחולים- תכלת מכופתרים.
הרופא הבכיר חייך לי בשלום, יחד עם כל השאר.
"נו, אז מה קורה?" שאלתי. הרופאים נעצו בי מבטים.
"קרה נס, גברת מיישל." הוא בישר. אך על כל השאר לא היו חיוכים על הפרצוף. הם יותר סקרו אותי ואת כל גופי, כאילו אני תעלומה נסתרת בשבילם.
"אז איפה החיוך?"אמרתי.
"נתחיל עם החדשות הטובות." אז יש חדשות רעות. מפתיע. "את לא צריכה כיסא גלגלים. כמו נס, הצילומים הראו שהגב שלך החלים לגמרי מאתמול, מה שממש מיוחד. נוכל לעזור לך לקום שוב על הרגליים, מתמחה זוטר יעזור לך." המתמחים הזעיפו פנים. כנראה שהם מעדיפים לחתוך בניתוח מאשר לעזור לבן אדם ללכת. "אבל החדשות הרעות הם ש… המתמחה נסטיה, תוכלי להסביר?"
כמובן, בית חולים לימודי. שונאת כאלה, המתמחים עושים הכול, ולא מעט טעויות יש להם.
נסטיה התקרבה קדימה, כשהיא קוראת מהדוח הרפואי שלי.
"טמפרטורת החום שלך נמוכה מתמיד." היא גמגמה מעט, אבל סלחתי לה על זה.
"מה זאת אומרת?"
"זה אומר שהטמפרטורה שלך היא מתחת ל30 מעלות.."
הרופאים מאוד נדהמו, הם מיהרו לדפדף בקלסרים שלהם, ואני הרגשתי כמו פסל במוזיאון. אבל יותר הופתעתי מהמצב שלי. אני אמורה למות. למה אני לא מתה? הקצב לב שלי סדיר, לא החייהו אותי אפילו פעם אחת.
"זה אומר שאת היית אמורה למות." נסטיה אמרה.
"כל הכבוד על הדוח,"מחא כפיים באיטיות הרופא הבכיר, הייתה לי הרגשה שהוא היה סרקסטי. "את תלמדי את גברת מיישל ללכת, ברור?" ציווה עלייה, היא הנהנה בעצב, וכל שאר הרופאים הלכו אחריו כשהם מצחקקים.
גלגלתי עיניים. נסטיה נאנחה.
"את יכולה לשבת על המיטה, ממילא לא אהיה בה בזמן הקרוב." אמרתי. היא נענעה את ראשה.
"אסור לי לשבת על מיטות של מטופלים." לאחר כמה דקות, היא החלה לומר, "בואי ננסה להקים אותך, אני אעזור לך ללכת בעזרת מקל ובעזרת ידיי. מוכנה?" הנהנתי.
היא הקימה אותי, אבל במהירות נפלתי לזרועותיה. היא כמעט שנבהלה, אבל היא עצמה עיניים בשביל להירגע, ואחר כך לאט- לאט השיבה אותי בכיסא.
"ננסה שוב. הפעם תסמכי עליי."ביקשה.
סמכתי עלייה כמה שיכולתי, אבל נפלתי שוב ושוב. הייתי מקרה אבוד בשבילה.
"אני לא מאמינה שגם בזה אכשל.." היא מחתה את הזיעה ממצחה.
"תשבי בכיסא שלידי." אמרתי. היא עדיין נשארה קפואה במקומה. "עכשיו!" ציוותי והיא קיימה את בקשתי.
שיערה הבלונדיני שאסוף בקוקו התנופף כשהלכה, ועיניה החומות נראו אובדניות. היא התיישבה בעייפות. אחזתי לה את ידי.
"די. הכול יהיה בסדר, את מצוינת, הרופאים המלמדים הם אלה שאכזרים אלייך."
"לא, אני לא מתאימה לכאן." החליטה. "נכשלתי במבחן שלי, הייתי אמורה להיות מתמחה בכירה, במקום זה אני עדיין מתמחה זוטר. שנתיים למדתי! ובשביל מה? בשביל להישאר עוד במתמחה זוטר?"
"כי את לא עומדת על שלך! תראי לכולם שאת רופאה מצוינת, אל תתביישי בעצמך, אל תגמגמי וכשהרופאים צוחקים עלייך תעמדי מולם!"
"את חושבת?" היא חייכה חיוך עקום. הנהנתי.
"כן, אני חושבת." חייכתי לה.
"עכשיו איך אני אעמיד אותך? ברור למדי שיש משהו לא טוב בצילומים האלה, בקצב הזה היית אמורה לפחות לצעוד צעד אחד. זאת אני שחלשה מדי?" שאלה.
"לא, ממש לא! את תפסת אותי כשנפלתי. אני חושבת שזה לא קשור לגב שלי. בגב שלי אני לא מרגישה כלום. הרגליים הם אלה שלא פועלות." אמרתי. נסטיה נענעה את ראשה ופנייה נעשו מתוחות.
"מה אמרת?"