דם קר: פרק 1

אני ממליצה לקרוא את ההקדמה קודם שבסיפורים שלי.
~~~~~
פרק 1:
ישבתי ליד החלון. כיסא הגלגלים הרגיש לי מאוד מוזר, רק מאתמול הושיבו אותי בו. כנראה שדברים הוחמרו, ניסיתי ללכת לשירותים ונפלתי בחוזקה על הרצפה הקרה. כל דבר כנראה בא לרעתי, הייתי רוצה למות אם ידעתי שאחוש כזה כאב.
מהחלון אפשר לראות את כל בית החולים.
אולי הוילון מסתיר מעט, בסדר, אבל רואים את העיקר. את מחלקות בית החולים מסביבי, את האנשים שעוברים, ואפשר לשמוע תמיד את צלילי הסירנה של האמבולנס, יחד עם צרחות הכאב שמצמררות אותי יותר מכול. אני לא צרחתי בתאונת הדרכים. מרוב הכאב לא היה לי כוח לצרוח, ורק רציתי להישכב על האדמה ולמות לאט-לאט. ועדיין לא צרחתי, גם עם כל הכאב שבא לאחר מכן. רופאים הופתעו מרמת הסיבולת שלי.
מעל כל הדם, הפצעים, המתים, השמש חייכה למרות זאת. מעט הסתנוורתי ממנה, אך שמתי לב לעננים לידה. איך הייתי רוצה לצאת מהחדר הזה, שגרם לי להרגיש בודדה יותר מתמיד.
המשפחה שלי באה לבקר, הוריי דאגו לי יותר מכול. אבל היו הרבה שעות שפשוט הייתי בודדה.
והנה דפיקה בדלת.
"מי זה?" שאלתי בצרידות. קמתי רק לפני עשרים דקות.
"צילומים."
וואו, איך שכחתי.
הראיון לתוכנית טלוויזיה, על התאונה הקשה והדברים שבאו לאחר מכן. על המכונית, האנשים שהיו מסביבי. על הכאבים. לא התארגנתי בכלל, לא צחצחתי שיניים, לא הסתרקתי, לא כלום.
"תבוא." לחשתי.
הוא פתח את הדלת בעדינות, יחד עם כל ציוד התקשורת שלו. מצלמות, מכשיר בום (מין רמקול שמחזק את הקול), דפים ועוד דברים שטותיים. הוא היה נראה נחמד, כובע שחור ובגדים כהים, משקפיים מרובעות שקופות וקטנות, עם זיפים בסנטר.
הוא התיישב מולי, כמובן שלא הייתי צריכה לקחת כיסא. המצלמה הסתירה את פניו, והביטה בי.
"לפני שנתחיל, גברת מיישל, את רוצה להודיע לי משהו?"
לא הבטתי במצלמה, הבטתי באופק שבחלון.
"אני אשמח אם לא תעשה את הטריקים העצובים האלה, או דברים רעים שנראים בעריכה. בבקשה." חייכתי חיוך קלוש, הוא הנהן. הצלם\ העיתונאי, היה נראה אדם רציני.
"למרות שאני לא אחראי לעריכה, אני אדאג שזה לא יקרה." הוא חייך לי חיוך חזרה, והתנשפתי באנחה.
"איך זה מתחיל?" שאלתי.
הוא עדיין כיוון את המצלמה שלו, מה שדי עצבן אותי, במקום להתעסק במרואיינת הוא התעסק בציוד שלו.
"בואו נתחיל ככה, מה שעשית לפני התאונה, מה היו חייך, מה היו הרגעים שלפני ואחר כך. את תתחילי איך שתרצי, תנסי לא לפחד מהמצלמה."
נשמתי עמוק.
הוא הביט במצלמה, והמצלמה הייתה מולי. היא גרמה לי להתבייש בעצמי, אבל ידעתי שיהיה איזה שלב שאצטרך להתמודד עם זה. הסכמתי לראיון הזה, הסכמתי להתראיין לכתבה בחדשות שבטלוויזיה או בעיתון, אצטרך להסכים גם עם זה.
"טוב.." השתעלתי. "קוראים לי שייל מיישל." ואז צחקתי בלי סיבה. המראיין חייך לי. "שם מצחיק הא?" ואז שקט ארוך.
הוא עצר את המצלמה.
"אני אשאל אותך שאלות באמצע, אז תשימי לב." אמר.
"אוקיי." הסכמתי.
"את יכולה להמשיך."
"אתם רואים את הצלקת כאן?" שאלתי, הצבעתי על הלחי הימנית שלי. פצע ארוך שנתפר, אך עדיין יישאר צלקת לכל חיי. "היא תמיד תזכיר לי את מה שקרה לי. איך חיי עברו לי מול עיניי, איך המכונית התנגשה בי בחוזקה נוראית." עוד שקט, הייתי חייבת לחשוב מה לומר. השפלתי מבט. "והעובדה שאני בכיסא גלגלים?" עיניי נמלאו דמעות, "זה כי מכונית התנגשה בי כשלא עשיתי כלום. לא הייתי אשמה בכך. נענשתי בגלל אדם שלא היה מגיע לו רישיון נהיגה. דווקא אני, מכל העולם הזה."
לא. אני לא רוצה לעורר רחמים. זאת לא המטרה שלי. הרמתי את מבטי למצלמה והמשכתי לדבר, גם כשעיניי הירוקות אדומות.
"אבל אני חזקה. נשארתי חיה מתאונה שאף אחד לא יכול להינצל ממנה. גם עם כל הפצעים, אני אשרוד. ממוות אי אפשר לשרוד." אפשר לשרוד. אני הייתי במוות. עוד שקט ארוך. המראיין עצר את המצלמה.
"תוכלי לתאר מה היה כשפקחת את עינייך ונחנקת על הכביש?" השאלה הזאת הייתה קשה.
"בסדר." הוא המשיך את הסרטון. "אני.. ראיתי את האור בעיניים. גם כשראיתי את כולם מסביבי, את צפירת המכוניות, את הסירנה של האמבולנס. זאת לא הייתה השמש. זה היה הסוף, אני ידעתי. אבל שמתי לב שאני עדיין חיה, וכשקלטתי את זה, התחלתי להיחנק מהאוויר שנשמתי."
לאחר עוד הרבה שאלות ששיגעו אותי, שגרמו לי להרגיש רע במיוחד, שאלות שגרמו לי להרגיש גיבורה, הראיון סוף סוף הסתיים. הוא סגר את המצלמה והתקומם.
"כל הכבוד, שייל מיישל." הוא אחז את ידי, ולפתע נבהל. הוא השתחרר מאחיזתי במהירות, כשפניו חיוורות.
"מה קרה?" שאלתי כשכיווצתי את מצחי.
"את ממש קפואה. כמו קרח."