דם קר: הקדמה.

לאחר שהרעיון הקודם נכשל, ניסיתי אחד חדש. מקווה שתקראו, גם אם השעה מאוחרת.
~
29.6.2002.
19:42
חיי עברו מול עיניי ברגעים אלה.
הבטתי בשעון בפעם האחרונה לפני שנשבר. שעון יפה, צבעוני בלי מספרים. עדיין יכולתי להבין אותו במדויק, במשך 8 שנים הוא עטף את ידי.
הרצועה שלו הייתה צבועה בשחור, השעון עצמו היה בצבעים כהים ומחוספסים. המחוגות היו לבנות, ויכולתי לשמוע את התקתוק שלהן בלילה כשהן בשידה שליד המיטה.
רמזור ירוק. אחרי ריצה מתישה, ספורט שבדרך כלל הייתי עושה בערב, לשמור על הגזרה. עברתי את הכביש, בהליכה מהירה וכשאני מסתכלת לצדדים. גם אם הסתכלתי לצדדים, לא יכולתי לברוח מהמכונית הזאת.
המכונית שהייתה בצד הימני שלי, שחורה ומבריקה, אולי מבין החדשות שיוצרו בחברת המכוניות, במהירות של 200 קמ"ש. אנשים צעקו, היו המומים ממהירותו, ואני קפאתי במקומי.
היא התנגשה בי, בחוזקה שלא היה ניתן להמחיש אותה. כל כך הרבה כאבים עברו באותו הרגע, שהתמוטטתי על הכביש, מלאה בדם וחסרת הכרה. במהירות אנשים ניגשו אליי והתקשרו לבית החולים, אך היה ברור שאמות, ממהירות כזאת אי אפשר לשרוד.
אבל שרדתי.
אני בטוחה שלא סתם, הייתי קרובה למוות, הרגשתי את המוות בידיי, אפילו ראיתי את האור והסתנוורתי ממנו, ראיתי את גופי, כן, כן, ראיתי אותו מוטל על הכביש. כאשר הנשמה שלי יצאה ממנו.
אבל לרעתי, הדבר היה רק למאיות מהירות, ואז התעוררתי על הכביש. היו בטוחים שזה נס, אולי נס רפואי בזכות הרופאים שהיו לידי. אבל לא. אני בטוחה שזה לא היה סתם, מפגיעה כל כך חזקה, (שדרך אגב כשקמתי, כשאני נחנקת, כל הכאבים דקרו לי בגוף בצורה שאי אפשר לתאר) אי אפשר לשרוד. לא משנה איך.
והמכונית המשיכה לה. היא המשיכה כשהדם מוכתם בחלונה, כשעדיין המהירות גבוהה עד כדי כך ששוטרים לא יכולים לעקוף אותה. היא עברה כשיש עשן מאחוריה, בלי שמץ של אשם, שהיא פגעה באדם וכמעט הרגה אותו.
כשמעט התרוממתי מאדמת הנפט הנוקשה, בעזרת אנשים זרים, הצלחתי לראות בחור, רץ לו מהמקום ונעלם משדה הראייה. אני חושדת בו יותר מכול.