דם קר: פרק 3

פרק 3.
"אמרתי שהרגליים שלי נרדמו." אמרתי שנית.
"לא, זה ממש לא טוב." היא נלחצה.
"למה? מה כבר יקרה?"
"אם שני הרגליים שלך רדומות כל כך הרבה זמן, זה אומר שנצטרך לעקור אותם מגופך."
זה כבר היה נראה בדיחה.
"לא!" דמעות בעיניי. אני מחניקה אותם כשאני בולעת את הרוק. "חשבתי שעברתי כבר הכול, כל כך הרבה ניתוחים מתוכננים, כל כך הרבה תפירות! אני לא מסוגלת שיתלשו לי את הרגליים! זה יותר מדי." כיסיתי את פניי ובכיתי על כרית המיטה. הלוואי שיכולתי לקפוץ על המיטה ולבכות, אבל הרגליים שלי לא זזות. הם בשיתוק? אני לא מצליחה להבין זאת.
"אפשר להשתיל לך רגליים מכאניות." היא הציעה. לא התאפקתי.
"צאי מפה!" צרחתי. היא קפאה במקומה מבהלה. "צאי מפה!" ביקשתי שנית, היא ברחה מהחדר כשהיא סוגרת את הדלת בעדינות. היה אפשר לשמוע את צעדיה בכל החדר. נעלי הספורט שלה צלצלו באופן מיוחד.
אבל לא יכולתי להתעסק בזה. הייתי צריכה להתעסק בזה שיכולים לתלוש לי את הרגליים, לשים לי רגליים מכאניות, ואולי להיות בכיסא גלגלים כל החיים. אני לא אוכל לעשות כלום. החיים שלי בזבל.
הכרית שלי נרטבה במהירות, השתקתי את הצרחות שלי כשהכרית סותמת את גלי הקול שלי.
איבדתי את השעון שלי, השעון שהיה לי שמונה שנים. שקיבלתי מקרוב משפחה, יקר במיוחד. אולי ניצלתי אותו כמו שצריך, אבל אני עדיין רואה את סימן הרצועה על היד. אני עדיין רגילה להשפיל מבט לשעון, ולגלות שהוא לא שם.
הפנים שלי נוראיות. הן מלאות צלקות, ולפחות ניקיתי את כל הלכלוך שהיה לי מאז התאונה. וגם זה היה ממש קשה, המים צרבו לי מאוד.
הטמפרטורה שלי מאוד נמוכה, אני אמורה למות. אולי אני הבן אדם היחיד בעולם ששרד כך? זה לא יכול להיות טבעי. מעולם לא הייתי חזקה כל כך, מעולם לא הייתי שורדת.
לא התחשק לי לאכול.
לא התחשק לי שום דבר.
עברה בי המחשבה לחתום על חוזה, שיאסור על להחיות אותי אם אני אלקה בדום לב. או שלא אוכל לנשום. או שפשוט אמות. רציתי את זה. אבל שאלתי את הוריי בטלפון, כי בכל זאת אני רק בת 17 וחצי, יש לי עוד חודש יום הולדת, אבל לא ממש אכפת לי. אחרי כל מה שקרה, כל הדברים השוליים שהיו פעם עיקר חיי, פתאום נראים לי שטותיים. כמובן שהוריי לא הסכימו לזה. לא אכפת להם שאני סובלת, העיקר שאני אחיה.
לפתע עוד דפיקה נשמעה. נהדר, עוד מישהו שיאמלל לי את החיים?
לא עניתי לדפיקה.
האיש הזה פתח בלי לבקש. מה שעצבן אותי.
הוא היה נראה איש חכם, למרות שלא התנהג ככה. היה לו שיער שחור חלק, כנראה רטוב בג'ל. עם משקפיים עגולות מעל עיניים כחולות יפהפיות. והוא היה חיוור כמו סיד.
הוא התיישב בכיסא. הוא כנראה היה אורח, אבל אורח זר. וזאת לא שעת האירוח. אז מה הוא עושה פה?
"יש לי אישור לבוא." הוא מסביר, הקול שלו מעט נמוך וחלש. "אני רוצה לשאול אותך כמה דברים." אמר.
"איך זה שהטמפרטורה של חום גופי כל כך נמוכה? כן זה ממש חידה. אפשר להכניס את זה לשיאי גינס אם בא לך." דברתי בסרקסטיות מיוחדת. אני כבר לא יכולה לדבר ברצינות.
הוא לא ענה להומור שלי.
"אני רק רוצה לגעת בך."
השאלה הזאת הייתה חוצפנית במיוחד. הזעפתי פנים.
"באת להטריד אישה גוססת?"
"לא. יש לי הרגשה שאת אחת משלנו." למה הוא לא מתייחס להומור שלי? שיחייך מתישהו.
"אחת ממה?"
"אני אסביר אחרי שאגע בך." אמר. עדיין לא רציתי.
"מה דחוף לך לגעת בעור שלי?" התרחקתי ממנו מעט.
"נו, באמת, אני רק אגע לך בכף היד. את לא תבכי מזה נכון?" הפעם הוא חייך חיוך כבד.
"אתה חושב שאני תינוקת?" שנאתי אותו עד ממש ברגעים אלו.
אבל אז קלטתי את המשחק שלו. פסיכולוגיה הפוכה. לא, אני יודעת מה הוא עושה לעשות, ואני לא אכשל בזה. המלכודת שלו לא מספיק מתוחכמת בשבילי.
"אתה רוצה שאקרא לרופאים? או לאבטחה, מה בא לך?" שאלתי, החיוך שלו עדיין נשאר על הפנים. בחיי, איזה נודניק
"תני רק לגעת בך, מה הסיפור?"
"הנה, קח." נתתי לו את ידי. יש לו אישור מיוחד בכל זאת.
הוא לפני זה סקר באיטיות את היד, כמו בלש. הוא נשף עליה, מה שעוד יותר הטריד אותי. מה זה אמור להיות? הוא מתח את אצבעות ידיו, וקצותיהן נגעו בי. האצבעות שלו מעט קרות. ואז הוא נגע בעזרת כל כף ידו. הוא אחז בי בחוזקה, ועוד הוא היה קפוא כמו קרח. כמו קרח שנצרב בי.
"עזוב אותי!" צעקתי. הוא שחרר בעדינות.
"כן, את אחת משלנו."