דם כחול- פרק שלישי^^

צירוף מקרים-

בלו התעוררה מטושטשת בזרועותיו החבוקות והמגוננות של אחיה.
"את בסדר?" הוא שאל ורכן מעל ראשה.
"אני… מרגישה כאילו חטפתי זעזוע מוח…" ענתה ושפשפה את ראשה שפעם מכאב. היא הרגישה כאילו רכבת דהרה בתוכו בשיא המהירות והשאירה את ראשה ריק מכל מחשבה. "מה קרה כאן…? " מלמלה משהו הגיש לה כוס מים והיא לקחה אותה בלי לחשוב, אחרי שהיא הצמידה אותה אל שפתיה היא הרימה את מבטה וראתה את אלכס מחייך אליה.
"את לא זוכרת?" שאל רד במבט מודאג.
"אני זוכרת…" בלו שפשפה את עיניה. " הגעתי לעבודה, גברת מארלי נתנה לי את התג החדש, אלכס הגיעה ו…" פתאום הזיכרונות הכו בה כמו גלים על הסלעים.
היא נזכרה בבחורים המשונים שצחקו על השם שלה ואז על המסעדה ואז הרסו אותה כאילו בשביל ההנה שלהם. היא נזכרה במראה המשונה שלהם ובעיניים הלא אנושיות ולבסוף האבקה שאחד מהם הוציא מהכיס שלו והעיף עליהם. מה לכל הרוחות היה באבקה הזו?!
"איפה השוטרים?" אמרה, הבהלה הציפה אותה פתאום והיא הרגישה תחושה משונה של קור עוטפת אותה.
"הם נכנסו למסעדה ויצאו כאילו לא קראה כלום, ניסיתי לשכנעו אותם שיעשו משהו אבל הם נראו ממש… מהופנטים. הם עזבו כאילו לא קרה דבר והשאירו אותי עם כל הבלגן." אמר רד.
בלו התיישבה קרוב עליו וניסתה לעכל את הדברים, למה שהשוטרים יעזבו סתם ככה? הרי הניידות הגיעו קצת לפני שהבחורים שלפו את האבקה, הם ראו מה קרה ובכל זאת לא עשו דבר.
אנחה כבדה, שהייתה מוכרת לבלו היטב, נשמע מפינה מרוחקת של החדר.
"את בסדר?" בלו התרוממה על רגליה במהירות והתיישבה שאונה על הקיר לצידה של הבוסית שלה.
גברת מארלי נראתה זקנה ועייפה הרבה יותר מבדרך כל ופתאום התשובה לשאלה האם היא בסדר נראתה לבלו ברורה באופן טיפשי.
"הבחורים האלה… הם הרסו את הקפה שלי…" היא הביטה סביב ובלו עשתה כמוה. המקום נראה כמו אחרי מלחמה, אבל בעצם זה בדיוק מה שקרה שם.
"אני אעזור לך לסדר את המקום," אמרה בלו. "בלי לבקש שעות נוספות כמובן." היא חייכה חיוך מעודד.
"אני אעזור גם." אמר ביל שצץ משום מקום וחייך גם הוא בעידוד.
"אני… זה באמת יפה מצידכם, אבל זה מספיק בהחלט שסיכנתם את חייכם בשביל המקום הזה," היא חייכה וקמה על רגליה. "אני אסתדר לבד." משהו בנימת קולה ובחיוך שלה ואפילו בניצוץ שהיה בעיניה נראה לבלו חשוד, כאילו היא מסתירה איזה סוד וכבר נמאס לה להסתיר אותו.
"אני מתעקשת." המשיכה בלו בלי להרפות, היא הביטה באחיה במבט מלא משמעות.
"אני יכול לעזור גם, כפיצוי על זה שלא הייתי פה כשהייתם צריכים אותי." רד חייך ותמך בגברת מארלי כשהיא איבדה את שיווי המשקל שלה.
"אתם ילדים טובים באמת. אבל אתם צריכים ללכת. עכשיו." כבר לא היה ניתן להתווכח עם הגברת, משהו בנימת קולה השתנה מזקנה חביבה ומבוהלת ומשהו אחר. דחוף ובהול שלא השאיר מקום לספקנות.
"למה איחרת כל כך, אחי?" שאל אלכס שהיה שקט מהרגע שהתעורר.
"שני בנות עצרו אותי, הם ביקשו שהראה להם איזו מסעדה." מלמל רד.
"מה זאת אומרת מסעדה?" שאלה בלו.
"התעוררתי מאוחר אני מודה," התחיל רד לומר. "אבל אחרי כמה דקות של הליכה עצרו אותי שני נערות זהות אחת לשניה עם שיער שחור ובגדי עור, בכל מקרה הן שאלו אותי איפה יש בעיר מסעדה ואחרי שהראתי להם את 'קריצ' הם רצו להזמין אותי לארוחה אחרי שסירבתי וסובבתי את הראש לשנייה אחת הם פשוט נעלמו."
בלו ואלכס החליפו מבטים, משהו בסיפור של רד נשמע מוכר בצורה מחשידה, מה אם יש קשר בין הנערים לנערות, מה אם משהו שלך אותם בכוונה כדי לעשות… כדי לעשות מה?
בלו כמעט פרצה בצחוק, את סתם פרנואידית, חשבה בליבה ונזפה עצמה תוך כדי.
"מה עם יש קשר בין שני המקרים?" שאל אלכס.
בקול רם זה נשמע אפילו מופרח יותר.
רד נעצר במקומו כאילו ראה רוח.
"מה קרה?" שאלה בלו והביטה בו בדאגה.
"אני צריך…" אני צריך לבדוק משהו." הוא מלמל והתחיל ללכת לכיוון ההפוך.
"לאן אתה הולך?" היא צעקה.
"לספרייה, יש לי משהו לברר שם." הוא השיב מעבר לכתפו ונעלם מעבר לרחוב.