דם כחול- פרק שישי ^,^ (בבקשה תקראו)

זקנה-

"אנחנו חייבים לדבר!" אמרו רד ובלו יחד.
"מה קרה לך?" שאל רד והתיישב על המיטה. הוא היה חייב לספר לבלו על מה שגילה בספר הישן אבל על פי הבעת פניה נראה היה שמה שקרה לה חשוב הרבה יותר.
"היה לי חיזיון," היא אמרה והסדירה את נשימתה. שיערה השחור והמקורזל נראה הפוך מהרגיל ונדבק למצחה המיוזע. "הוא לא היה כמו שאר החזיונות, רד. הוא היה אמיתי, אני הבנתי את האנשים שדיברו בו." היא נעצה את עיניי הברקת שלה בעיניו, שהיו זהות לשלה. הוא נשם עמוק את אוויר הדירה הקטנה והמתין בסבלנות עד שתמשיך.
היא לא המשיכה.
"ומה קרה אז? על מה הם דיברו?" שאל רד, הוא לא רצה ללחוץ עליה אבל הסקרנות פשוט הייתה חזקה ממנו.
"משהו על טהורים, ועד זה שהשיבוטים נכשלו." היא אמרה, רד בלה רוק חזק.
"מה זאת אומרת שיבוטים?"
"אני לא יודעת זה כל מה שהם אמרו." ענתה בלו, היא נראתה מוטרדת.
רד נשם עמוק, הוא שלף את הספר מתיק הגב שלו והניח אותו פתוח לפניה. לא היה פה מקום לטעויות הדברים שהם ראו באמת היו שיבוטים, יצורים שעשויים מרוח ואדמה.
"מה זה?" שאלה בלו.
"ספר." השיב רד בסתמיות.
בלו נעצה בו מבט נוקב.
"בסדר בסדר," הוא הרים ידיים בכניעה, הוא בסך הכל ניסה לצנן את האווירה. "שיבוטים. הבאתי את הספר הזה מהספרייה, הוא מדבר על כל מיני דברים כאלה. ערפדים, אנשיי זאב… כשפים כמו שיבוטים. הם עשויים מרוח ואדמה ולפי מה שהבנתי רק מי שיכול לזמן את היסודות האלה יכול ליצור אותם."
בלו מצמצה כמה פעמים ושתקה, היא לא אמרה דבר במשך זמן מה וזה הדאיג את רד אפילו יותר מעם היא הייתה פשוט צוחקת. למען האמת הוא העדיף שזה מה שיקרה, שהיא תוריד אותו מהרעיון הזה וזהו, כמו שהיא עושה בדרך כלל שהוא מדבר על דברים כאלה. אבל, החיזיון שהיא חוותה עכשיו שינה את הכל, היא אמרה שהיא הבינה את השפה המשונה שהם שומעים במחשבותיהם בכל פעם ושהאנשים שדיברו בחיזיון דיברו על שיבוטים שנכשלו.
"עם זה נכון…" החלה בלו לומר בשקט. "ומה שראינו היו שיבוטים. מה זאת אומרת טהורים, בחיזיון שלי שמעתי דיבורים על כך ש'הטהורים לא צריכים לדעת מי הם,' זה יהיה מסוכן או משהו." היא החוותה בידיה גרשיים כאשר ציטטה את המשפט מהחיזיון.
"אני לא יודע." אל מוחו של רד החלה לחלחל מחשבה מעורפלת.
"זה… כל כך מופרח." אמרה בלו ופלטה צחקוק מתוח.
"גם תאומים שנמצאו נטושים עם אמנזיה זה מופרח." הוא השיב באותה נימה והצטרף לצחוקה.
פתאום דפיקה נשמע בדלת.
"אולי זה אלכס, הוא בטח הגיעה לבדוק שהכל בסדר." בלו חייכה ויצאה ממבצר השמיכות המרשים שלה אל עבר הדלת הכניסה.
"שלום יקירתי." רד לא ראה מי עומד בדלת אבל הוא זיהה בבירור את הקול הקשיש והחביב.
"מה את עושה פה גברת מארלי? את צריכה עזרה עם הקפה?" שאלה בלו והכניסה את הזקנה החביבה אל הדירה הקטנה.
גברת מארלי נראתה כרגיל, אותה זקנה בעלת שיער כסוף שאסוף בפקעת רופפת ואותם עיניים חומות ועמוקות כמו אלה של צעירה.
גברת מארלי לא עונתה, היא נכנסה אל הדירה והעיפה מבט בספר שרד הביא מהספרייה, באותו רגע רד סגר את שספר בתנועה מהירה והחביא אותו תחת אחת השמיכות של בלו.
"זה ללימודים בקולג'." הוא חייך בהתנצלות, הוא שנה לשקר במיוחד למבוגרים ממנו.
גברת מארלי פלטה אנחה עמוקה וצנחה על המיטה.
"יקירי, אני חייבת לשוחח אתכם על משהו, זה נושא דחוף ביותר."