דם כחול- פרק ראשון :)

לא שגרתי-

"שני קפה הפוך לשולחן שלוש." קראה בלו בחיוך אל עבר ביל, שעמד במטבח וטיגן חביתות לשולחנות ארבע ושבע.
"כן המפקדת." הוא קרא בצחוק והצדיע לה אחרי שניגב את ידיו בסינר הלבן-לשעבר-שלו.
צלצול פעמון נשמע מהדלת הראשית של המסעדה ובלו הפנתה את ראשה במהירות לעברה. דרך הדלת הראשית נכנס בחור בעל עיניים צהובות ושיער חום בהיר, הוא לבש גינס דהויי וחולצת טריקו ישנה. כשראה אותה הוא נופף לה לשלום והתיישב בשולחן זוגי ליד החלון.
"אפשר לעזור לך, אדוני?" היא שאלה והשתדלה לא לפרוץ בצחוק.
"ממתי היחס ללקוחות במקום הזה טוב כל כך?" הוא ענה בשאלה.
"מאז שקיבלתי קידום, אני אחראית משרת עכשיו, אלכס." אמרה בלו ושפשפה את התג החדש שלה, שמה היה כתוב עליו תחת הכותרת 'אחראית משמרת חלקית'. התג היה תלוי על הסינר השחור שנכרך סביב מותניה החטובות.
"נחמד, חבל שאת לא מקבלת קידום כזה בכל יום." הוא פלט צחקוק שהדביק את בלו.
בכל יום אחר היא לא הייתה שמחה וחיובית כל כך אבל משהו ביום הזה עשה לה חשק לחייך אל העולם, לראות רק את הטוב שבו והיא ידעה ששום דבר או אף אחד לא יצליחו לשנות את דעתה בנושא.
"להביא לך אקספרסו וקרואסון שוקולד?" שאלה בלו כשנשמע צליל פעמון זעיר מכיוון המטבח, צליל ששימן לה שהקפה והחביתות מההזמנות הקודמות מוכנות.
"לא יכולתי לבקש משהו טוב יותר," הוא חייך. בלו השיבה בחיוך והסתובבה במהירות. " הוא ובלו," אמר אלכסנדר מאחורי גבה. "תביאי כמה כאלה גם לאחיך."
היא חייכה ובלי לומר דבר הלכה לכיוון חלון המטבח, שם עמדו צלחות וכוסות שאותם הייתה צריכה להגיש ללקוחות בבית הקפה של גברת מארלי, עצלה עבדה מזה שלושה חודשים, מאז שהיא ואחיה עזבו את בית היתומים ועברו לגור לבדם בדירה קטנה בדרום העיר.
גם אלכס חי בבית היתומים, הוא הגיעה לשם שלוש שנים אחרי בלו ורד, הם התחברו מיד בשל העובדה שגם לו היה אח תאום בעבר. הוא היה הידיד הכי קרוב שלהם מזה זמן רק כל כך.
"תהנו מהארוחה." חייכה בלו שהגישה שניי צלחות עם חבית וסלט לשולחן ארבע. שני נערים בערך בני עשרים ישבו שם, לבושים במעילי עור ומכנסיים תואמים, השיער השחור של שתייהם נראה שמנוני ונצץ בברק משונה באור השמש של הבוקר, שתייהם הרקיבו משקפיי שמש אטומית.
"איזה מן שם זה בלו?" שאל אחד מהם בקול חורק, כאילו דיבר מבעד למכונה מוזרה שמשנה את הקול.
"סתם שם." אמרה בלו וחייכה חיוך לחוץ, היא בעצמה לא ידע מה מקור שמה.
"זה שם דבילי," אמר השני, קולו משמע מוזר באותה מידה, רק שהוא היה נמוך הרבה יותר. הוא טעם מהחביתה שלו וירק אותה מיד. "יש לזה טעם של שמן מנועה." אמר ודחף את הצלחת מעליו.
"אני…" גמגמה בלו. "אני אלך לבדוק מה קורה עם הטבח, אתה תקבל פיצוי אדוני." בלו לא ציפתה שדברים כאלה יקרו ביומה הראשון בתור אחראית משמרת.
"אני לא רוצה פיצוי! המקום הזה מסריח." הוא הניף את הצלחת באוויר, הירקות והחביתה נפלו על הרצפה, לאחר מכן הוא הטיח גם את הצלחת הרצפה וזו נשברה לאלפי חתיכות קטנות.
כל העניים של לקוחות בית הקפה הופנו עתה אל שולחן מספר ארבע, אפילו ביל במטבח ופסיק לבשל ובחן את המתרחש.
"המקום הזה באמת מסריח, אחי." הסכים הבחור ושני ושבר גם את הצלחת שלו.
"מה לכל הרוחות-" גברת מראלי יצאה ממשרדה והביטה בעיניים פעורות בבלגן, ביל יצא מהמטבח כשהוא כבר לא לובש את הסינר שלו ונעמד מצד אחד של בלו, אלכס עמד בצד השני והניח עליה יד מגוננת.
"הכל בסדר גברת מאלי…" גמגמה בלו וניסתה נואשות לשמור על קור רוח, זה מעולם לא קרה לה קודם, גם הגמגום הכבד וגם המצב הנוראי הזה שעליו נכלאה. "אנחנו רק-"
"את הבעלים של המסעדה בזו?" שאל הבחור השני.
"אם אפשר לקרוא לחור הזה מסעדה, גבר." אמר הראשון והשיים צחוק.
"יש לכם איזו שהיא בעיה עם המסעדה שלי?!" שאלה גברת מארלי, צברה התחיל להאדים. בלו ידעה כמה המקום הזה חשוב לה.
"האוכל פה מסריח."
"והשירות גרוע." אמרו השניים בתאום מושלם.
"אם המסעדה שלי לא מוצאת חן בעיניים אתם מוזמנים ללכת מכאן, ואל תטרחו לחזור." היא נראתה עצבנית אך שמרה על נימה חתומה.
"אני חושב שבנוסף לשירות הגרוע והאוכל הנורא ומקום הזה גם נראה על הפנים."
"כן, אחי. לא יזיקו לו קצת שיפוצים." אמר הראשון.
בלי להודיעה מראש הם קפצו על שולחנות, הבריחו לקוחות ושברו כלים.
"לכי לטלפון ותתקשרי למשטרה," מעקה גברת מאלי מעל כל הרעש על בלו. ואתם, בואו תעזרו לי לעצור אותם בינתיים." היא והחוותה על ביל ואלכס, שניהם הנהנו בהסכמה בזמן שבלו רוצה אל משרדה של הגברת, שם היה הטלפון היחיד בכל בית הקפה.
בלו נשמע כמה נשימות ערוכות וחייגה את המספר של המשטרה, בזמן שצליל החיוג נשמע היא שאלה את עצמה מה לכל הרוחות קורה היום ואיפה לעזאזל נמצא אחיה בכל הסיפור הזה, הרי רד אחר שהוא אמור היה להגיע.
"משטרה שלום." קול של אישה נשמע מהצד השני של הקו.
"מדברת בלו בינר," אמרה בלו, זה לא היה שם משפחתה האמיתי, היא הרי לא ידעה מי היו הוריה, אבל מאז ומתמיד כשביקשו ממנה להציק את שם משפחתה היא אמרה את השם הזה. "יש פה מהומה רצינית!" היא קראה והלחץ לא מש מקולה.
"הכל בסדר ילדה, אבל איפה זה כאן?" שאלה הפקידה בקור רוח.
"רחוב כיילב חמש מאות שמונים, ב'קפה של מארלי'." השיבה בלו בגרון יבש.
"נגיעה בתוך כמה דקות." אמרה הפקידה.
בלו ניתקה את הטלפון ומיהרה לחזור אל המסעדה עצמה.
הלקוחות האחרים כבר לו היו במסעדה, שני הלקוחות הסוררים רקדו על שולחנות ונצצו צלחות, ביל ואלכס ניסו לעצור אותם כשהם בעצמם עושים בלגן לא קטן, גברת מארלי נראתה כמו שבר כלי.
"המשטרה תגיע בקרוב." אמרה כשהגיעה אל הגברת והמשיכה ללטוש את עיניה בבחורים שנראו כאילו הם נהנים מכל רגע של הרס.
ברגע הזה היא נצלה את ההזדמנות כדי לבחון אותם לעומק, היא הבחינה בצבע עורם המשונה שהיה נראה כמו ירוק משונה מצד אחד ואפור מבחיל מהצד השני, לרגע אחד היא יכלה לראות שבריר של עין מצד משקפי השמש של אחד מהם, ואנקה נפלטה מפיה נגד רצונה. העין הייתה שחורה לגמרי, בלי אישון או חלק לבן, היא לא הייתה אנושית.
רעש סירנות נשמע מחוץ למסעדה ובלו ראתה את ההקלה בפניה של גברת מארלי. באותו הרגע אחד הבחורים והניס את ידו לכיסו שלף אבקה מוזרה ונשף עליה.
בלו ידעה שהשוטרים נכנסו לקפה ואל חושיה היו מעורפלים מידי.
ואז רגע לפני שאיבדה את הכרתה היא הרגישה בנוכחותו של רד.