דם השושלת-פרק 3

קמתי באמצע הלילה מחלום שבו ליאם מבקר אותי באמצע הלילה ונכנס אלי לחדר דרך חלון חדרי. מבט אחד הצידה מגלה לי שלא היה זה חלום. מעניין מה קרה לו, חשבתי לעצמי, מה יכול היה לגרום לו לפחד כזה כמו שראיתי בעיניו? מה היה יכול לגרום לו לבוא אלי דחיפות כזאת באמצע הלילה במראה פראי ומטונף? רציתי לדעת את האמת, רציתי לדעת מה קרה, רדפתי אחר האמת, חיפשתי אחריה, העליתי השארות על מה היה יכול לקרות ומה היה יכול להפחיד כך את ליאם אבל בסוף ביטלתי את כולן והפסקתי להעלות השארות אחרות בידיעה שמחר אני כבר אשאל את ליאם והוא יספר לי את כל האמת מ-א' ועד ת', בסוף נרדמתי והתעוררתי רק לאחר שהשמש כבר זרחה והשעון המעורר שלי צלצל לשעה שבע.
בלי להסתכל אפילו הייתי יכולה לדעת שליאם עוד ישן. הוא מלמל משפטים מוזרים ובלתי ברורים מתוך שינה, משהו על כך שרודפים אחריו ועל מישהו בשם ג'ון. הערתי אותו במהירות "ליאם, ליאם קום אני צריכה ללכת לבית-הספר השעה כבר שבע" אמרתי לו בעודי מנענעת את זרועו חזק, אך לא חזק מדי.
"אה?… אה בוקר טוב קלייר הכול טוב? איך ישנת? שאל בקול מנומנם.
"הכול טוב, ישנתי מצוין ועכשיו אני צריכה ללכת לבית-הספר, אתה יכול להישאר בבית אם אתה רוצה, ההורים שלי כבר יצאו לעבודה והם לא יחזרו לפני חמש בערב, עד אז אני כבר אחזור מבית-הספר, השארתי לך כמה בגדים על השידה שתוכל ללבוש אם תרצה לצאת קצת לשאוף אוויר צח אבל אל תעלם לי אני עדיין זוכרת את ההתחייבות שלך להסבר מספק" אמרתי לו בנימה ובפרצוף מזהיר.
"בסדר, בסדר, אל תדאגי לא איעלם לך" אמר קלייר והעלה חיוך קטן בזוויות פיו.
העליתי גם אני חיוך קטן בקצה פרצופי "טוב אז נתראה מאוחר יותר, אני הולכת להתארגן ואז אני יוצאת לבית-הספר, אתה יכול לקחת אוכל מהמקרר, להתראות"
"תודה, להתראות" ליאם נופף בידו בתנועת שלום וצחק צחוק קטן וסוחף שגרם גם לי לפלוט צחקוק קטן רגע לפני שפרשתי מהחדר אל חדר המקלחת.
כל היום לא הצלחתי להתרכז בבית-הספר, חשבתי על ליאם. המורים ודאי הבחינו שאני לא איתם אך לא התייחסו לכך. כל עוד אינני מפריעה להם למהלך השיעור הם לא יפריעו לי. ובאמת אף מורה לא העיר לי עד שיעור מדעים, אני חושבת שלמדנו משהו על צמחים, חמצן ופחמן דו-חמצני, זה מה שהצלחתי לשמוע אותם אומרים בזמן שאני הייתי עסוקה במחשבותיי, ולפתע
"קלייר, את איתנו?" שאל אותי המורה שלנו למדעים.
"מה? אה, כן אני איתכם" עניתי ומנימת קולי היה ברור שלגמרי לא הייתי איתם.
"אם כך אולי תוכלי להגיד לנו על מה דיברנו השיעור"? ומנימת קולו היה ברור שהוא יודע את זה.
"אה… דיברנו על צמחים ועל חמצן וגם על פחמן דו-חמצני" עניתי בתקווה שהתשובה תספק אותו. ברור לגמרי שהיא לא סיפקה אותו כלל.
"אם הקשבת כל כך טוב לשיעור שלנו אולי תוכלי לענות לי על השאלה ששאלתי" הוא ראה את המבט השואל בעיני "אני אחזור על השאלה בשביל כל מי ששכח אותה או שלא הקשיב לנו במהלך השיעור ולא זכה לשמוע אותה" אמר בקול חד וחדר אל תוך עיני במבט חד כלהב הסכין "השאלה הייתה איך קוראים לתהליך שבו הצמחים הופכים את הפחמן הדו-חמצני לחמצן? ובכן האם תוכלי לענות לנו על שאלה זו"? שאל.
"לא, מצטערת, אני לא יודעת את התשובה" עניתי, נמנעת מלהביט בעיניו, הייתי יכולה כמובן לנחש את התשובה, אולי אף הייתי צודקת אבל הייתה גם האפשרות שאיראה מטופשת לעיני כל הכיתה. כאילו שאני לא נראית מטופשת מספיק, חשבתי לעצמי.
"התשובה היא פוטוסינתזה, לתהליך שבו הצמחים הופכים פחמן דו-חמצני לחמצן קוראים פוטוסינתזה, גשי אלי בסוף השיעור בבקשה קלייר" אמר המורה יותר בלשון ציווי מאשר בקשה.
הנהנתי אליו, הרכנתי את ראשי והבטתי לעבר הרצפה, המורה המשיך בשיעור.
בסוף השיעור הכנסתי את הספרים שלי לאט אל תוך התיק בתקווה שהמורה ישכח ממני ויצא מהכיתה ואז אני לא אצטרך לחטוף את הנזיפה שלו, אבל
"קלייר, בואי הנה בבקשה" אמר המורה.
ניגשתי באי רצון מוחלט וברור אל שולחך המורה.
"הכול בסדר קלייר? קרה משהו?" שמעתי נימה של דאגה בקולו? הייתי לגמרי מופתעת, מה פתאום הוא דואג לי? פתאום הבנתי שהוא באמת חושב שקרה משהו ושהוא דואג לי ושהוא לא יעזוב אותי עד שאשכנע אותו שלא קרה כלום.
"לא, הכול בסדר. אני פשוט קצת עייפה, ישנתי אתמול מאוחר" עניתי וניסיתי להחדיר לקולי כמה שיותר גוון משכנע ואמין, הוספתי פיהוק קטן כדי לאמת את דברי.
"טוב, את משוחררת. רק פעם הבאה תנסי לישון קצת יותר בלילה" אמר ונשמע שהוא לא כל כך משוכנע אבל בינתיים זה מספיק טוב בשבילו. הנהנתי ויצאתי מהכיתה בהליכה מהירה.
כשעברתי את הדלת התחלתי לרוץ אל השער, מכיוון שזה היה השיעור האחרון היו הרבה תלמידים בשער שנדחפו וניסו לצאת לפני כולם. בדרך כלל הייתי מחכה בצד עד שהשטח יתפנה אבל היום היה יום מיוחד ורציתי כבר להגיע הביתה ולדבר עם ליאם, אז רצתי ודחפתי ונדחפתי עד שהגעתי אל השער ויצאתי סוף כל סוף משטח בית הספר. מיהרתי לעבר תחנת האוטובוס הקרובה. הנסיעה ארכה כ-10 דקות אבל זה נראה כמו נצח. זה נראה כאילו האוטובוס נוסע כל כך לאט שאני יכולה לעקוף אותו בריצה. בסופו של דבר האוטובוס הגיעה לתחנה הקרובה לביתי. ברגע שהדלתות נפתחו זינקתי אל הרחוב והתחלתי לרוץ בטירוף כך שכל מי שהיה מסתכל עלי מהצד היה חושב שהשתגעתי.
אחרי כ-3 דקות של ריצה מטורפת הגעתי לביתי מתנשמת ומתנשפת, נשענתי על הדלת והסדרתי את נשימתי. פתחתי את הדלת, זרקתי את התיק על הרצפה ומיהרתי לעבר חדרי.
נכנסתי לחדר, ליאם לא היה שם. עצרתי ופשוט עמדתי שם, סורקת את כל פינות החדר, בודקת מתחת לשולחן ולמיטה אולי הוא מתחבא שם. ליאם לא היה בחדר. הוא בטח ברח, אולי לא רצה לספר לי את סודו, אולי לא היה לו סוד לספר והוא המציא את כל עניין העזרה ממני. טוב אני לא אתפלא אם זה באמת מה שקרה. לא הייתי צריכה לאפשר לו לצאת מהבית.
מצד שני אם הוא לא רוצה לספר לי את סודו, בסדר, הוא יחליט מה לספר לי ומה לא. אני יכולה להחשיב את הלילה הזה שבו עזרתי לו כהחזר לכל הטובות שהוא עשה לי ולכל הפעמים בהם עזר לי. כל הפעמים ההן. ליאם אף פעם לא ברח כשנזקקתי לעזרה, הוא לא יברח גם הפעם. מה כבר יכול לגרום לו לברוח? הוא בטח יצא ועוד מעט יחזור. אני פשוט אשב לי פה על המיטה ואחכה שיחזור. התיישבתי על המיטה וכשהסתכלתי לעבר הדלת שלפני כן גבי היה מופנה אליה ראיתי את ליאם עומד שם ומחייך.
"אתה! איפה היית? אתה יודע כמה חיפשתי אותך? אתה יודע כמה דאגתי לך? אתה יודע? אה?" אמרתי כמעט בצעקה.
ליאם הניח את ידיו על מותניו "בטח שאני יודע, הייתי פה כל הזמן, ראיתי אותך מחפשת אותי כמעט בכל החדר. מחמיא לי שחשבת שאני רזה מספיק כדי להיכנס מתחת למיטה" אמר בקול מתוק ובחיוך ענק.
לא יכולתי שלא לחייך, אז חייכתי חיוך קטן ונבוך. התיישבנו על קצה המיטה.
"אז מה, אתה עומד לספר לי עכשיו את הצרה שלך שאתה כל כך מפחד ממנה ושאתה רוצה שאני אציל אותך ממנה למרות שזה בלתי אפשרי בעליל"? שאלתי והסתכלתי עליו. פתאום המבט שלו הפך למבט רציני וקשה ואפילו יכולתי לומר שראיתי שם גם שמץ של מבט מפוחד.
"כן".