דם השושלת-פרק 2
בסדר, בסדר, אתם בטח לא מבינים מי זה ליאם? ולמה הוא בא אלי באמצע הלילה? ולמה התפלאתי שדווקא הוא בא אלי? טוב לא לכל השאלות יש לי הסבר ובכל זאת אני אנסה לענות לכם על כמה מהן.
טוב אתם מבינים, מקודם שסיפרתי לכם על התקופה שבה סבלתי מהיותי לבקנית, לא סיפרתי לכם שלא תמיד זה היה ככה. לפני שלוש שנים היה נער אחד בכיתתי והוא היה היחיד שלא פחד ממני ולא התרחק ממני, נהגנו להסתובב יחד תמיד. אף פעם לא הבנתי למה הוא עושה זאת, הוא רק סבל מזה מפני שעם הזמן התחילו להתרחק גם ממנו כי הוא הסתובב איתי, אבל לא רציתי לשאול אותו, פחדתי שאם אשאל הוא בסוף גם יתרחק ממני, אז פשוט ייחסתי את התנהגותו לרחמנותו ולטוב ליבו.
יום אחד ליאם לא בא לביה"ס. חשבתי שאולי הוא חולה ולכן לא בא, אז לא דאגתי. לאחר ביה"ס התקשרתי אליו, הוא לא ענה, חשבתי שאולי הוא ישן ולא שמע את הצלצול ולא רציתי להעיר אותו אז לא התקשרתי אליו יותר באותו יום. למחרת הוא שוב לא הגיע לביה"ס וכך גם במשך כל אותו שבוע. כל יום התקשרתי אליו,לשאול לשלומו ולסיבת אי בואו לביה"ס, אך הוא לא ענה.
יום אחד, שבוע בדיוק מהיום שבוא ליאם לא הגיע בפעם הראשונה, החלטתי ללכת לביתו על מנת לבקרו לאחר ביה"ס. חיפשתי את הכתובת שלו אצלי ביומן, לא מצאתי, מוזר, הייתי בטוחה שהיא הייתה כתובה אצלי, לא היו לי ביומן כל כך הרבה כתובות, בעצם הכתובת של ליאם הייתה הכתובת היחידה שהייתה לי ביומן ולכן לא הבנתי איך אני לא מוצאת אותה. הנחתי שבטעות מחקתי אותה והלכתי אל מזכירות ביה"ס כדי לברר את כתובתו של ליאם. שאלתי את המזכירה מהי כתובתו של ליאם, היא בדקה במחשבה ואז הסתכלה עליי בהבעה מודאגת ואמרה לי שאין בכיתה שלי ילד בשם ליאם. עכשיו התחלתי לדאוג, ביקשתי ממנה שתבדוק ברשימות של הכיתות האחרות, אולי בטעות כתבו אותו בכיתה אחרת. לאחר שבדקה היא אמרה שאין ולא היה מהיום שבו יוסד ביה"ס תלמיד בשם ליאם. בטח נראיתי כאילו ראיתי רוח רפאים כי היא שאלה אותי אם הכול בסדר ואם אני מרגישה טוב, ואמרה לי שאני חיוורת נורא. אמרתי לה שהכול טוב ושאני צריכה לחזור לכיתה כדי שלא אאחר לשיעור.
כל אותו היום עברתי בראשי על מה שקרה בחדר המזכירות וניסיתי להבין מה בעצם קרה שם בכלל, איך ייתכן שאין ולא היה מעולם תלמיד בשם ליאם?איך יכול להיות שהכרתי והסתובבתי עם מישהו שבעצם בכלל לא קיים? זה היה לגמרי בלתי אפשרי. ניסיתי לחשוב על הסבר הגיוני לכך. לא הצלחתי. בסוף יום הלימודים הלכתי ישר אל ביתי, כשהגעתי אמי אמרה לי שמזכירת ביה"ס התקשרה וסיפרה לה על מה שקרה היום, היא שאלה אותי אם הכל בסדר ומי זה ליאם. כדי להניח את דעתה, אמרתי לה שזה היה רק משחק ושסתם המצאתי את השם הזה. לפני שהיא הספיקה להגיב הלכתי אל המחשב שבחדרי וחיפשתי משהו על ליאם, כתובת, טלפון, משהו. לא מצאתי כלום. חיפשתי באתרים שיש בהם כתובות ומספרי טלפון של כל האנשים בארץ, לא מצאתי. אחרי כמה שעות התייאשתי. לפתע חשבתי על משהו שלא הבנתי איך שכחתי לבדוק אותו לפני כן. תמונות. היו לי הרבה תמונות שלי ושל ליאם בפלאפון. לקחתי את הפלאפון וחיפשתי את התמונות שלי ושל ליאם. בכל התמונות שזכרתי בוודאות שהצטלמתי בהן עם ליאם הייתי לבד, ממש כאילו הוא נמחק מהתמונות בדרך מוזרה כלשהי. בשלב זה כבר הייתי ממש היסטרית. זה היה כל כך מוזר שזה כבר הפך למפחיד. זה היה כאילו כל דבר שקשור אל ליאם נמחק. לא הבנתי איך זה אפשרי. איך ייתכן שהוא פשוט נמחק מתמונה?. בשבועות הראשונים עדיין לא האמנתי שרק דמיינתי את ליאם, כל יום בדקתי את התמונות וקיוויתי בכל ליבי שאיכשהו אני אראה בתמונות גם את ליאם. זה מעולם לא קרה. אחרי שעברו חודשים ואפילו שנים כבר הבנתי שכנראה דמיינתי את ליאם ובעצם אין מישהו כזה.
עכשיו אתם מבינים למה הופתעתי לראות אותו בחלון חדרי, באמצע הלילה ועוד כשהוא נראה ככה.
מבט אחד בעיניו הבהיר לי שהוא דובר אמת ושאם לא אכניס אותו בזמן הקרוב לתוך ביתי הוא עלול להתעלף לי מול העיניים וליפול שבע קומות למטה במורד המרזב שעליו טיפס.
מבט נוסף בעיניו גילה לי דבר מוזר ומדאיג. ראיתי בעיניו פחד. פחד טהור. אף פעם לא ראיתי פחד כזה בעיניו, אפילו לא כשהבריון של בית-הספר בא להרביץ לו. תמיד חשבתי שהוא לא פוחד משום דבר, אבל עכשיו מחשבתי הופרכה. זה היה מאוד מדאיג, מה כר יכול להפחיד את ליאם? מה יכול להיות יותר מפחיד מבריון בית-הספר הענק שלנו? מה יכול להיות כל כך על טבעי ודמיוני עד כדי כך שיפחיד את ליאם? לא ידעתי אז כמה אני קרובה לאמת.
במקביל למחשבות אלו עלתה במוחי גם השאלה האם להכניס אותו או לא?
מצד אחד ליאם היה חברי הטוב ביותר, הוא תמיד היה איתי ועזר לי וכעת הוא זקוק לעזרתי והיה ברור לי שללא עזרתי הוא לא יצליח לשרוד עוד הרבה.
אבל מצד שני אמצע הלילה עכשיו, מה יקרה לי אם ההורים שלי יגלו שהכנסתי אדם רטוב, בבגדים קרועים ומלוכלכים שבורח ממישהו או ממשהו באמצע הלילה לבית בלי לשאול אותם או להודיע להם משהו על כך? ויותר חשוב מה יקרה לליאם? ההורים שלי עלולים להתקשר למשטרה שייקחו אותו ויחקרו אותו ובסופו של דבר אולי ישלחו אותו לבית יתומים או למשפחה אומנת כי ברור לי שההורים שלו לא איתו, אחרת למה הוא בא אלי ולא אליהם? ואם המשפחה שאליה יישלח תהיה נוראה עד כדי כך שתכה אותו בגלל כל דבר קטן, כמו עשיית רעש או השכמת בוקר מאוחרת…
בהחלטה של רגע החלטתי להכניס אותו למרות הסיכון. טוב אני פשוט אצטרך לדאוג שההורים שלי לא יראו אותו, אמרתי לעצמי והוא נכנס אחרי שהוריתי לו לעשות כן.
הסתכלתי עליו כשנכנס דרך החלון, הוא נראה עייף, תשוש, חלש, מבועת ומפוחד. החלטתי שכעת הוא זקוק לשינה, זמן לדיבורים יהיה גם מחר.
"אתה יכול ללכת לישון עכשיו, תוכל לספר לי הכול כבר מחר" אמרתי וישר ראיתי את ההקלה והכרת התודה עולות בפניו, ברור שהוא שמח שלא ביקשתי ממנו להסביר הכול עכשיו ושנתתי לו קצת זמן למנוחה, "רק תנסה להיות קצת בשקט כדי שההורים שלי לא יתעוררו ואז ההורים המאמצים שלך יכו אותך מפני שקמת מאוחר מדי".
מבט מבולבל עלה על פניו "מה…? הורים מאמצים…? לקום מאוחר…? על מה את מדברת?" שאל.
"לא חשוב, סתם מחשבות שטותיות שלי" עניתי, הוא הנהן אך המבט המבולבל לא סר מפניו.
נכנסנו למיטות, הוא נרדם מיד ואני נשארתי ערה במיטה וחשבתי על המקרה המוזר שקרה הרגע. בסופו של דבר נרדמתי.
תגובות (0)