דם השושלת-הקדמה (חלק ב')

"הם מצאו אותנו? איך את יכולה לדעת את זה? ומה זה הרעש הזה?" שאל ליאם כשדפיקות ודחיפות החלו להישמע על דלת החדר הצדדי. נשמע שמישהו מנסה לפתוח את הדלת.
"ליאם, הם פה, בחדר. נעלתי אותם כשהם התחבאו. עכשיו אתה צריך לרוץ, לברוח. אל תסתכל לאחור, פשוט ברח" אמו החלה לדחוף אותו לכיוון גרם המדרגות המוביל לקומה התחתונה.
"רגע, מה איתכם? הם יתפסו אתכם. ואיפה אבא בכלל?" ליאם החזיק במעקה כדי לא להידחף למטה.
"זה לא משנה. הם לא רוצים אותנו, הם רוצים אותך! רוץ, ליאם, לפני שהם יפרצו את הדלת." ובאותו רגע נשמע קול נפץ רם והדלת נפרצה.
"תפסו אותו" צעק המנהיג וכל החיילים החלו לצאת מהחדר ולרוץ לכיוון ליאם.
"רוץ ליאם, אל תתן להם לתפוס אותך!" אמרה ודחפה אותו במדרגות.
ליאם החל לדלג על המדרגות וכשהגיע לדלת העץ הפתוחה רץ מבעדה והחל לרוץ.
הוא הסתכל לאחור. הם היו בעקבותיו, רצו כמו במהירות על טבעית. אבל הוא ידע שהם יכולים לרוץ מהר יותר, והם היו עושים זאת אם לא היו כל כך הרבה עצים מכל עבר. הוא הודה בלבו להוריו על שבחרו את המקום הזה, אחרת כבר מזמן היה נתפס.
הוא ידע מה עליו לעשות כעת. הוא צריך ללכת אליה. למרות שלא דיבר איתה שנים, על אף שידע שעזב פתאום והדאיג אותה.. למרות שרוב הסיכויים שהיא לא תסלח לו ובטח שלא תעזור לו אם יבוא אליה פתום, הוא חייב לנסות, אין לו ברירה, אין לו עוד לאן ללכת.
הוא שמע קול, דומה לאחד הקולות ששמע בביתו, צועק מתוך היער צעקת לאאא ארוך וחזק. כנראה הוא הבין שהוא איבד אותו. שוב.
לפתע הוא לא הרגיש את האדמה מתחת לרגליו והחל ליפול למטה. הוא הסתכל למטה וראה שבלי לשים לב רץ מעבר לקצה תהום המובילה אל תוך אגם ענק של מים עמוקים עם אבנים קטנות וחדות בתחתיתו.
הוא הצמיד את ידיו אל גופו כדי להקטין את עוצמת הפגיעה, בידיעה שהוא לא יכול לשנות את העובדה שהוא הולך לפגוע במים.
רגע לפני שנפל אל האגם נגמלה החלטה בלבו.
הוא ילך אליה. כמובן רק אם ישרוד את הנפילה.
הוא פגע במים. המים הקיפו אותו מכל עבר והוא שקע במהירות לעבר הקרקעית.
הוא לא הצליח לעלות מעל פני המים והרגיש שאם הוא לא ינשום אוויר תוך כמה שניות הוא יתעלף.
ואז הכל החשיך.