דם השושלת-הקדמה (חלק א')

הם התקדמו לעבר הבקתה.
גבר גדול, כנראה המנהיג, מכוסה בגלימה שחורה עם ברדס מכוסה ואחריו תשעה גברים בלבוש דומה.
מנסים ככל יכולתם שלא להרעיש.
שלא להרוס את כל העבודה הקשה שלהם.
בפעם הראשונה לקח להם 10 שנים כדי למצוא אותו.
כל השנים ירדו לטמיון על ידי טעות אחת קטנה שעשה אחד מהם.
איש לא ראה אותו שוב לעולם.
רק במזל הפעם השנייה הייתה מהירה יותר, הפעם לקחו להם רק 3 שנים. והפעם הם לא יכשלו. לא אחרי כל השנים שהתבזבזו בחיפוש אחריו. הפעם, הם יצליחו.

הם הגיעו למקום. בקתה גדולה מעץ עם מדרגות בכניסה המובילות למרפסת קדמית.
המנהיג סימן לאחד מאחוריו, שהלך לסייר מסביב לבקתה.
השטח פנוי.
הוא פתח את הדלת. וכל האחרים נכנסו אחריו.
הם נכנסו לבקתה ולאחר בדיקת הקומה התחתונה, עלו לקומה השנייה. שבה ידעו שהוא נמצא.
הם התקרבו לחדר שלו. לפתע הם שמעו פיהוק עמוק וחריקת מסמרים על המיטה שאמרה להם שמישהו קם והתיישב על המיטה בחדר הסמוך.
לפתע נשמע קול צעדים. בעל הצעדים יצא מהחדר ולפני שהבין מה קורה, כוסה פיו בידי יד איתנה שלא אפשרה לו להוציא מילה. הוא הסתכל על בעל היד וחרדה עזה נשקפה מעיניו. הוא ניסה ככל יכולתו להשתחרר, אך הגבר למולו היה חזק מדי. לפתע הרגיש כאב עז באחורי ראשו והתמוטט על הקרקע. מאחוריו עמד אחד הגברים עם נבוט עץ בידיו.
המנהיג הסתכל על הגוף חסר ההכרה שעל הרצפה. הוא היה אביו. הם הגיעו למקום הנכון.
"אתה בסדר, יקירי"? זאת הייתה אמו.
הוא סימן לכולם שנכנסו מהר לחדר אכסון צדדי, גוררים אחריהם את האיש, בזמן שהאישה קמה מהמיטה והתקדמה לכיוון הדלת. כל הגברים הספיקו להיכנס בדיוק כשהאישה יצאה מהחדר. לרוע המזל הם לא הספיקו להכניס את כל גופו של האיש אל החדר והאישה ראתה את ראשו של בעלה המוכנס במהירות אל החדר, נגרר על הרצפה.
"ליאם? ליאם קום מהר" אמרה האם בקול חד וגבוה. ליאם, עכשיו!" הגביהה את קולה עוד יותר.
"אמא? מה קרה? אמצע הלילה עכשיו. מה השעה בכלל"?
"ליאם, אמרתי קום, אז קום. עכשיו!"
ליאם, שכבר שנים לא שמע בקולה של אמו את נימת הקול הזו, קם מהמיטה במהירות ויצא מחדרו.
"כן אמא, מה רצית?" אמר ליאם מפתח דלת חדרו.
"הם מצאו אותנו. שוב. זה התחיל" אמרה בקול מסתורי ומעט מודאג.
כן, חשב המנהיג מאחורי דלת החדר הצפוף, זה התחיל.