דם המטפטף לתוך עצמו – 11
"יא זבל, מה נרדמת?" סבי אמר לי.
מולי דמותו של סבי, היינו ממוקמים במשולש שהיה דומה למשולש שהיה בחלומי.
"איפה אני?" שאלתי בפעם האלף אולי.
הוא הסתכל עליי ואמר: "התעלפת ואתה ביישות שלך".
אז זה מה שזה. שמתי לב שיש משהו שונה במשולש הקיים, כמו במשולש בחלום. בבסיס היו הקודקודים בצבעים כחול, צהוב וירוק ולמעלה היה הקודקוד הצבעוני. לכל הקודקודים היו מחוברים מיתרים זהובים, לכל אחד מהקודקודים היה זוהר חזק במיוחד של צבעם. באמצע המשולש התלת מימדי הזה היה קודקוד זהוב שלא היה מחובר בעזרת מיתרים לקודקודים האחרים, הוא פשוט ריחף באמצע.
"אנחנו, אנשי הצבע, לעומת האנשים האחרים בעולם הזה בעלי ארבע תכונות: נפש – הצבע הצהוב, שליטה – הצבע הכחול, גוף – הצבע הירוק וצבע – הצבעוני. ללבנים יש את הקודקוד הזה באמצע והוא לא קשור לשום מקום, כך שלך יש חמישה קודקודים – אם ניתן לקרוא לזה קודקוד." סבי אמר.
סבא הלך לכיוון הקודקוד הזהוב ונגע בו. הוא עשה פרצוף לא מרוצה ואמר: "יום אחד אבין אותך. הסתכלתי עליך הרבה ואתה תמיד נשארת במקום ולא עשית כלום."
שמתי לב שהמילים יצאו בכתב מהקודקוד הצהוב, הן היו בצבע חום.
"מה, אתה מרגיש חרא שאתה מדבר בשפת הנפש בצבע חום?"
הוא צחק ואמר: "לא, ההפך, חום זה הצבע של חום ורוגע – מה שאני מרגיש כלפי הקודקוד הזה. הוא כאילו חבר שלי, שאף פעם לא אבין."
"אה, אמ… למה אתה פה? כאילו זה היישות שלי, לא שלך וזה."
"אני צריך להסביר לך הכל? נו בסדר, בכל זאת לשם זאת הכנסתי את עצמי לאמך. אוי, זה נשמע רע, התכוונתי שהכנסתי את התודעה שלי או במילים אחרות את הנפש שלי לתוך נפשה של אמך. אחר כך אוכל להיכנס לנפש שלך, ואתה יודע, לעזור לך בהמשך הלמידה שלך להביס את אלוהים." ענה.
"אז אתה פה כדי ללמד אותי? אבל יש את אבי וכל המורים האחרים… מה איתם?"
"הם יכולים ללמד אותך, נכון, אבל הם לא יכולים ללמד אותך דברים שהם לא יודעים. אלמד אותך לעשות דברים שרק אנחנו יכולים לעשות, הכל כדי לנצח את אלוהים. אנחנו חייבים להביס אותו, למען החיים של כולנו." אמר.
"בסדר הבנתי, רק תנסה להיות יותר נחמד בבקשה ולשתוק יותר? כי זה די קשה להתרכז איתך."
"בסדר, בסדר. אשתוק ואהנה מההופעה שנקראת – 'אתה'." צחק.
אז, העולם השתנה וחריץ של אור חזק ובוהק סנוור אותי.
"בוקר טוב רנוב, בבקשה תפסיק להירדם לימים ככה. זה קצת מאט את קצב הלימוד." אבי ישב ליד המיטה במבט עייף והצמיד עדיין היה לבוש על כף ידי. הקולות שהיו בפעם הקודמת שלבשתי אותו, לא היו עוד.
"דרך אגב, מצאנו את סילנטום מתחת למקדש. מאג'יסטר קבר אותה בבית שלנו בארץ השליטה. לא אשאל שאלות של איך, כי אני יודע שלא נראה לי שאתה יכול לענות. אבל בוא, יש ארוחת ערב."
קמתי מהמיטה באיטיות, כל גופי כאב והתחלתי ללכת אחרי אבי. עברנו מספר מסדרונות והגענו לדלת גדולה. כאשר פתח אותה ראינו כעשרים אנשים אוכלים בשולחנות.
טדי הוביל אותי לשולחן של הכיתה של הצבעונים ובדרך אמר לי: "מחר אני מקווה שאוכל להכיר לך את כל הנערים שאיתם תלמד בשנים הקרובות, אבל בינתיים תכיר את האנשים שיהיו צמודים אליך."
ישבתי בשולחן ומולי כרון, טור והילור. הם חייכו והמשיכו לאכול ואני ישבתי שם עייף ורעב. ואז, מולי הופיעה צלחת מרק עם כף ואבי מצד ימין לחש לי: "אל תתן להם ללבוש את הצמיד, והנה אוכל." והלך.
מתוך ראשי, הסבא האידיוט שלי התחיל לדבר: "וטור כוסית וואלק אם הייתי חי…"
"שתוק." כתבתי לו בצבע סגול אדמדם.
כרון הפסיק לאכול לשנייה ואמר: "אנחנו מצטערים על אמך, אבל אנחנו עדיין לא יודעים את שמך ונראה לי שכדאי שנכיר כי… אתה יודע…" חייך וצחק קליל.
"רנוב." אמרתי בחיוך. "נעים להכיר."
תגובות (0)