דם דרקון – פרק ראשון – חלק א'

תקציר שמאחורי הספר:

תמיד ידענו שאנחנו לא לבד.
בגלקסיה מרוחקת משביל החלב שלנו ישנה קבוצת כוכבים.
קרו מגיעה לעולם המאוחד הזה, עולם שלא רק שיש בו יותר מכוכב אחד מאוכלס בחיים שבני האדם לא מודעים אליו אלא ממלאים אותו חיים, חיים וחיות שממזמן נכחדו על פני כדור הארץ, חיות חדשות שעברו אבולוציות נוספות של אלפי ומיליוני שנים.
המין האנושי הפך לקללה עבור האבולוציה החדשה של ההומו סאפיינס, מה שאומר מבחינת קרו להסתתר.
היא מחפשת. מחפשת להשתלב וביחד עם זה לברוח. מחפשת את הנכון והלא נכון לגבי המין האנושי,
המוסריות שלה עומדת במבחן, ההגדרה להיות אנושי הופכת להיות מבלבלת.
*******************************************************************************************
קיימות שתי דרכים אכזריות ביותר למות בהם, הדרך השנייה הנוראית ביותר היא טביעה. כשהריאות מתמלאות מים במקום אוויר, והן שורפות וזועקות מכאב כשכל נים ונים מתפוצץ, במקום מים קרים שממלאים את גופך מרגישים שכל תא בגוף עולה באש.
מה שמביא להבנה שהדרך הראשונה הנוראית ביותר לאבד את החיים זה להישרף.
את הדרך השלישית עוד לא מצאתי.
זה גורם לי לחשוב על הגורל של אדם שניצל ממות במהלך חייו ובכל זאת מסיים אותם לפני זמנו.
למרות שרשראות אירועים שליוו אותי במהלך חיי העגמומיים לא חשבתי על זה בעבר.
רפלקס אמור לשמש לנו כמנגנון הישרדות, תגובה לא רצונית של הגוף בטווח הזמן הקצר ביותר המגיע מן המוח.
רפלקס הנשימה לעומת זאת, במקרה שכל העולם סביבך הפך למים, לא באמת נכנס לקטגוריה של הישרדות.
בכל זאת תהיתי אם אני יכולה להילחם ברפלקס הזה, הפסקתי להיאבק במערבולת שלקחה אותי רחוק מהחוף, הגוף שלי היה כבד תחת עשרות מטרים של המים שהיו מעלי, כבד ומותש.
פחדתי יותר מהכאב שאמור להגיע ברגע שאנסה לקחת אוויר במקום שהאוויר בו לא קיים.
המוות לא הפריע באיזשהו מקום, קיבלתי את זה כמו שינה שגם ככה בימים האחרונים עיניי הדירו שינה.
זמן רב פרסתי את גופי אל האוקיינוס מפסיקה להילחם בו ונותנת את כל כולי אליו.
לא הייתי חזקה יותר מהמוח, אף אחד לא באמת חזק יותר מהמוח. המוח שולח אותות עצבים לכול תאי הגוף להילחם ולצאת למקום בטוח, הייתי יכולה להרגיש את האותות החשמליים מזיזים את כל אחד מהגפיים שלי לעלות מעל פני המים. זה היה קשה יותר משציפיתי, המחסור באוויר לא עזר לי להילחם נגד השרכים העבים שהתלפפו סביבי, הורדתי כמה מהצמחים מכתפי מסתכלת לכיוון בועות האוויר שהוצאתי מפי ואלו הראו לי את הכיוון הנכון למרות שהסתחררתי בלי סוף.
הסתכלתי מעלה בתקווה לאוויר, המים הכהים הפכו אט אט לבהירים, טשטוש אור נתן לי שביב תקווה רגעי אך חששתי שזה לא אותו אור שרציתי לראות מול עיני.
נשכתי את שפתי עם שיני בחוזקה מונעת מהן להיפתח עד שגם אלו לא היו חזקות מספיק ופתחתי את פי.
אוויר הציף את ראותי במקום המים המלוחים שציפיתי להם.
הייתי מופתעת מכמות האוויר שהצלחתי להכניס פנימה לריאות, השתעלתי עמוקות, לרגע חשבתי שאם המים לא היו הורגים אותי האוויר הדחוס היה עושה את זה.
גופי רעד והתנשם בכבדות, הרגשתי מנותקת ממנו לזמן ארוך וחזרתי אליו בסחרחורות.
גררתי את עצמי למקום כלשהו, הייתי קרובה כל כך לאבד הכרה כשהעיגולים השחורים מלאו את עיני.
נסחפתי בעקבות קולות טפטוף, רעשים של גלים קטנים הקיפו אותי, העיגולים השחורים הפכו לאבנים שחורות מטושטשות שמשכו אותי אליהם.
נלחמתי עם גופי ועם מוחי להמשיך לזוז ולהגיע לקרקע, שחיתי בקושי את המטר שהיה אל האבנים גוררת את גופי מחוץ למים, הסתובבתי ונחבטתי על גבי מתנשפת בכבדות.
מצמצתי בחוזקה עם עיני מחכה שעיגולים חדשים שנוצרו מאור עמום מעלי ייעלמו, שיחקתי עם אצבעות ידי בחול הגס שנשכבתי עליו, חול שלא היה מוכר לי ולא נמצא במפרץ של המזרחי של מלבורן שבאוסטרליה שממנו נכנסתי עמוק לאוקיינוס.
פקחתי את עיני בתשישות ספק נרדמתי ספק איבדתי הכרה לדקות, קרני שמש חצו את עיני הבהירות והתערבבו לי ביחד עם שערות כתומות שנפלו על פניי.
הרמתי את ראשי מהקרקע שמשכה אותי מטה אליה, שרכים עבים נחו על גופי המתנשם והוסיפו למשקל הרב שהרגשתי מבגדי הארוכים והרטובים.
התיישבתי על החול הבהיר הורדתי את השרכים מעלי ואת שאר שאריות האצות שנדבקו ברגליי והצטמררתי בגועל.
ידי היו נקיות מדם, השאריות היחידות שנשארו ממנו היו מתחת לציפורניים והרעד בידי עדיין הסגיר והזכיר לי מה קרה לפני דקות ממש. אגרפתי את ידי והרמתי מבט אל פתח לוע ההר געש שדרכו השמש נכנסה פנימה ונישא מעל בריכת המים שיצאתי ממנה.
התרוממתי במרושלות נלחמת בכל גופי לכוח הכבידה שרצה להשאיר אותי על הקרקע קרובה כמה שניתן, הבגדים הרטובים הכבידו על גופי העייף, שיערי הארוך לא עזר לי לשאת את כל המשקל הכבד שהרגשתי, נכנעתי לכובד והורדתי מעלי את המעיל ספוג המים והנחתי לו לנחות על האבנים בקול התנפצות שהדהד בחלל הקטן והסגור.
הבטתי אל בריכת הירח ועיקמתי את מבטי, הצעיף כבר אבד אי שם במים, נשארתי עם ג'ינס וחולצה ארוכה שנצמדה לגופי. עמדתי רגע ארוך חסרת אונים בחלל הריק שחוזר אחר הנשימות הכבדות שלי.
החול הקר בכפות רגלי העביר בי צמרמורת והשפלתי מבט מאוכזב אל רגלי היחפות.
הסתכלתי לבריכת הירח בעייפות "הנעלים שלי" מלמלתי בגרון יבש.
טיילתי בחלקת החול הקטנה, זה היה יכול להיות מגרש משחקים קטן ונחמד לילדים אם הוא לא היה מרוחק כל כך מהאי.
נעצרתי על קרן אור על החול, החום הנקודתי שהרגשתי ברגלי באותה נקודת אור שמש גרם לי לרעד קור ליטף את כול עמוד השדרה. זה הרגיש לי כמו להיכנס בחורף בגוף קפוא לאמבטיה חמה ורותחת. בהתחלה זה קר ושורף ביחד.
נאנקתי בחנק מקור ומכאב הגוף, ליקקתי את שפתי המלוחות, טיפסתי על כמה אבנים לעבר הקיר ונדחפתי בין צמחים צפופים שהחזיקו בחוזקה באדמה שגרמתי לה להתפורר.
"אני שוב נלחמת בצמחים" מלמלתי במרירות. דחפתי עם גופי פעם נוספת חזק ממה שהיה צריך ונפלתי על אדמה חמה יותר, מוצקה יותר ולא חולית. מסביב יער סבוך עם עלים גדולים יותר ממני. הסתכלתי בבלבול מתרכזת בנשימות שלי מרגישה את האוויר נכנס דרך אפי עובר בוושט ומגיע לריאותיי, זה היה נעים להקדיש רגע ייחס לאוויר שנתן את האופציה הנחמדה לחיות.
עצרתי את נשימתי, יותר מידי אוויר. נשמתי לאט יותר מנסה למצוא את קצב הנשימות הנכון בזמן שנשענתי אחורנית, מתענגת על החמימות הנעימה שהגיעה מכמה קרני שמש שחדרו בין העצים הגבוהים ועצמתי עיניים בעייפות מרשה לעצמי עוד רגע של חולשה.
ההתרוממות מהקרקע בגוף נוקשה, הסתובבתי סביב לוע הר הגעש מגששת בעיני למצוא את האוקיינוס מבעד לאופק.
נשענתי על ההר בשנית, מנסה להסדיר את נשימותיי שוב, הקושי לנשום התחיל להציק והתמלאתי חוסר סבלנות.
לקח לי רגע להבין שקול הנשימה העבה ששמעתי לא היה שלי, טוב, לא רק שלי.
הנשימות הכבדות לוו בגרגור עבה, הורדתי את ראשי אל היער ומעדתי על הקרקע.
נמר גדול גרגר מגרונו לאזהרה ותקע את מבטו בעיניי, פרוותו הארוכה והלבנה התעופפה מגופו ויצרה מראה של אש כחולה שעטפה אותו. עיניו המבריקות תקעו בי מבט ונראו כמו רובוט מושלם שיצרו. לרגע התפעלתי מיופיו הרעד בי הוא שהזכיר לי להתמקד בו חזרה.
נשמתי בכבדות, נועצת בו מבט ובולעת את רוקי המר. כל גופי רעד כשהתרוממתי לאט ונשענתי על ההר געש מנסה לא לעשות תנועות חדות, הוא עקב אחרי ראיתי בעיניו עוקב אחרי כל תנועה ומוציא עוד גרגור גס.
עמדנו ככה מה שהיה נראה לי כמו נצח עד קול השריקה שקטע אותנו אחד מהשני וגרם לנו להפנות את תשומת ליבנו, בראשון נכנעתי גם אני לשריקה הזאת והסתכלתי לכיוונה הוא זינק ממני חזרה אל היער מה שהיה נראה כמו רעיון טוב גם בשבילי, הרמתי את עצמי מהקרקע, מכאן והלאה אלו היו רגלי שפעלו לבד ללא הוראות ממני כשרצתי בתוך היער.
רצתי לכיוון כלשהו, לולא הייתי שוברת את הענפים שעברתי דרכם לא הייתי יודעת שאני נשרטת מהם כמעט בכל הגוף, כפות רגלי היחפות סבלו מאבנים קטנות וכואבות וכול מה שרציתי היה זה להגיע למקום מבטחים.
החלפת הסביבה ממקום למקום תמיד נתנה הדמיה של ביטחון, זה לא הבטיח את זה מעולם, אבל רבים האנשים שנפלו קורבן להרגשה הזאת.
נעצרתי במה שהיה נראה תחילה כמו קרחת יער, אבל היער נשאר מאחורי ומולי נשקף נוף פתוח מלא רכסי גבהות.
התקדמתי באיטיות, רק אחרי כמה צעדים נזכרתי לבדוק שהנמר לא מאחורי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הרוח החמימה מחוץ ליער הלח, התקדמתי עד שפת הצוק עוקבת בעיני אחרי הגבהות הירוקות ועוצרת על דמויות רחוקות שמהלכות בקבוצות ובבודדים.
הנוף היה זר לי ממלבורן עצמה שהייתה מלאה בבניינים שגם בצפון העיר הגדולה הסתירו את הגבהות הירוקות שעוטפות אותה.
השמיים שאגו, הרמתי את ראשי והסתובבתי סביב עצמי בחוסר אונים.
צל כיסה אותי וגרם לי לעצור ולהוריד את מבטי לאט. כל גופי התאבן למראה גוף גדול ומחוספס שהסתיר את הגבהות הקטנות שאהבתי לראות קודם. ראש הלטאה הענקית הציצה מתחת לצוק, ראיתי רק אחת מעיניה השחורות והעמוקות של הלטאה והיא לא הייתה ממוקדת בי עד שעשיתי בחירה חכמה וזזתי הצידה. העין הגדולה הסתכלה בי בהפתעה, קול רשרוש חזק נשמע כשהיא התרוממה מעלי עם כנפיה העצומות ופזרה את שיערי בפראות.
צעדתי אחורה, פלטתי יבבה חנוקה ובלי הגיון פרצתי בריצה נוספת לצד הצוק, כנראה שבחרתי להתעלם משאר הדרך ומעדתי למדרון תלול, מתגלגלת כמו כדור חלול שאי אפשר לעצור אותו.
החבטות העזות לא נגמרו, נשארתי עם עיניים עצומות גם כשהגעתי לדשא רך והסחרחורת השתלטה עלי גם בחושך של עיני.
לא הרגשתי נוראי כול כך מאז גיל שש עשרה כששתיתי עד לשיכרון מבחיל שהיה עדיף לי להישאר עם עיניים פקוחות מאשר סגורות.
נשמתי עמוק, אצבעותיי שיחקו עם הדשא הנעים, אולי שוב הייתי בדמוי מקום בטוח?
קולות אנשים פטפטו סביבי ופקחתי את עיני בחוסר רצון, חצי האופק המסוחרר שראיתי היה מוסתר משיערי הג'ינג'י, ילדה קטנה ניגשה אלי בזהירות "את בסדר?" שאלה בקולה הרך, ענייה הגדולות הסתכלו עלי חצי בדאגה חצי בפחד.
נדמה היה לי שאיבדתי את ההכרה לכמה שניות, התאכזבתי לגלות שאני לא חולמת כששוב פתחתי את עיני לאופק המאונך לעולם.
"זוזו זוזו" שמעתי קול עבה יותר עם פנים חתוליות שהתכופפו אלי "נראה לי שעבר עליך יום מתלתל" אמרה בחצי חיוך ונאנקתי בכאב כשהחלטתי לנסות לזוז "לאט" אמרה ועזרה לי להתיישב על הדשא. שילבתי את רגלי מכווצת עד כמה שגופי נותן לי, ידי האחת תפסה במהירות בכתף השנייה שצעקה מכאב חד שפילח אותה, הסתכלתי מאחורי הנערה אל הילדים שעדיין התעניינו בי בסקרנות.
"למה את רטובה?" שאלה בבלבול כשכמה משיערותיי נדבקו על ידיה, הפנים החתוליות העבירו בי מבט מהיר כשבהייתי באוויר רגעים ארוכים.
העברתי את עיני בין עיניה הירוקות בהירות מאחת לשנייה, זה היה כמו להסתכל על אוקיינוס בצבע טורקיז שכרגע עשה לי סחרחורת ובחילה נוספת "אני חושבת שהלכתי לאיבוד" אמרתי בקול חלש ובחילה עלתה לי, הזזתי ממנה את מבטי אל האופק השקט.
היא הסתכלה מאחורי כתפה "טייסון!" קראה בקול "בואי נכניס אותך אוקי?" הסתכלתי על עיניה חזרה לא הייתי בטוחה אם אני רואה גם גווני טורקיז בשיערה מהסחרחורת או שזה באמת שם.
בחור צעיר עם שיער מאפיר התכופף לצידי, הם עזרו לי לקום ונעמדתי בקושי "מצליחה לעמוד?" שאל אותי ופקחתי שוב את עיני. אני חושבת שלא הייתי מצליחה לזוז אם לא היו עוזרים לי, יכולתי לדמיין את עצמי נשארת על הדשא הנעים כמה שעות.
הדמיון פיתה אותי יותר מלזוז, ניסיתי אפילו להכביד על משקלי בשביל שאולי לא יצליחו להרים אותי מהאדמה, ספק צלעתי ספק גררתי את רגלי כשידי כרוכה סביב גופו, ואני ממשיכה לבהות בנקודה שלא קיימת עם עוד ניסיון של צעד כושל "כנראה שלא" אמר כבדרך אגב והרים אותי על ידיו.
שמעתי מלמולים רחוקים ביחד עם ההליכה הכבדה שלו.
הם דיברו על דרקון. על מים מלוחים ועל נמר לבן שבוער באש כחולה.
רק אחרי שנכנסנו למקום חשוך ושקט יותר הבנתי שהמלמולים האלו באים ממני והשתתקתי ביחד עם החשכה שמשכה אותי מטה.