דיאבלה ואנג'ל;הקדמה
"למה אני חייבת ללכת לגן מעורב?" שאלתי בקול מתקומם. "כי את צריכה להתרגל לנוכחות של מלאכים!" קראה אמא בקול תקיף. "ועכשיו, תתלבשי ותהיי מוכנה עוד עשר דקות!" היא ציוותה. רקעתי ברגלי בעקשנות ילדותית והלכתי לחדרי. לחולצות של מלאכים ושטנים היה עיצוב מיוחד, שלא יפריע לכנפיים. פשוט קרוב לשכמות לא היה בד. השרוולים תמיד היו בעיצוב שהם התחילו ברצועה מסביב לצוואר. התלבשתי ואמא שמה אותי על הרתמה המיוחדת שלה, שישבה מקדימה, כי הגן היה למעלה, בעיר העננים, והיה אסור לילדים מתחת לגיל 6 לעוף. היא התכופפה ואז זינקה למעלה, כנפיה השחורות הקטנות יחסית מעיפות את שערה השחור ואת שערי האדום -כן, אדום, לא ג'ינג'י- ויצר מערבולת. אהבתי להרגיש את הרוח ככה, אבל הייתי בטוחה שהיה הרבה יותר כיף לעוף לבד. אמא עלתה ועלתה, ואז נחתה על ענן. כל היצורים בעלי הקסם היו מסוגלים ללכת על עננים כמו שבני אנוש הלכו על קרקע מוצקה, או כמו ששטנים הלכו על קוצים ולבה. היא הורידה אותי ונשקה על שיערי. "ביי חמודה! יום טוב! לא להקפיא אף אחד!" היא קראה ואז קפצה מהענן. אוה, כן. אנחנו גם הוצאנו מים וכך גם קרח. גלגלתי את עיניי המוזרות. העיניים של שטנים היו מורכבות; הם היו תערובת של אדום, כתוב, צהוב ושחור, וכל הצבעים היו בתנועה, כך שממש נראו בוערות. דילגתי אל הגן, כנפיי מקופלות על גבי. תמיד היו לי כנפיים גדולות יחסית, וקיוויתי שזה לא יגרום לתעופה שלי להיות מגושמת. עוד שבועיים הייתי בת שש, וסוף סוף יכולתי לעוף. נכנסתי לגן וישר הבחנתי בשלט: "אין לעוף בגן, גם ילדים בגילאי שש ומעלה". הלכתי לפינה והתחפרתי בעצמי, מחכה שהמלאכים יבואו. ואז היא נכנסה. שיער חום חלק, עיניים זהובות לגמרי, שמתערבלות בתוך עצמן. עור וורדרד, חיוך נעים על שפתיה הוורודות. וכנפיה. לבנות ונוצתיות. ממש נזלה ממנה השלווה וה….טובות שלה. הטוהר שלה. התכנסתי יותר, לוחצת את ברכיי אל פניי. ואז, למרבה האימה, היא התקרבה אליי וכרעה ברך. "את דיאבלה, נכון?" היא שאלה בקול מצטלצל. הנהנתי בפחד. היא הייתה המלאך הראשון שאי פעם ראיתי. "אז בואי, כולם נכנסים למפגש היכרות." היא אמרה בקולה הנעים. "יש….יש שם עוד מלאכים?" שאלתי בהיסוס. לא רציתי לראות עוד מלאכים. היא חייכה חיוך מסחרר. "כן. אף פעם לא ראית מלאך קודם?" היא שאלה. נענעתי בראשי לשלילה. "יהיה בסדר גמור, חמודה. אני מבטיחה. הרבה מלאכים כאן גם לא ראו שטנים קודם." קמתי על רגליי בהיסוס וניגבתי את מכנסיי. הלכתי אחריה באיטיות. היא נראתה נחמדה, אבל היא עדיין הייתה הברייה היחידה מסוג המלאכים שפגשתי, ולא ידעתי עליהם כלום. ואז נכנסתי לגן וקפאתי על המקום. חוץ ממני היה רק עוד שטן אחד ויחיד, שישב בצד ונראה כאילו לא היה לו נוח. כמעט רצתי כשהלכתי להתיישב לידו. ישבתי לידו ושלחתי אליו חיוך מוקיר תודה. גם הוא חייך בהקלה. כל שאר המלאכים הסתכלו עלינו בהבעות פנים מגועל ועד פחד ותדהמה.
"טוב, ילדים! בואו נעשה סבב שמות קצר! אני רוצה שכל אחד בתורו יגיד גם מה החיה האהובה עליו." המלאך הראשון היה מחריד ונפלא כמו הגננת. "קוראים לי קלוד. החיה האהובה עליי היא נשר ענק. יש לי אחד." נשרים ענקיים היו מה שהם נשמעו: נשרים ענקיים. רק שהם היו ממש חיות מחמד של מלאכים. מסיבות ברורות הם לא אהבו שטנים שגרו בשדרות הגיהינום. כל הסבב עבר עד שהגיעו אליי. "קוראים לי דיאבלה. החיה האהובה עליי זה סוס קרח. יש לי אחד." כמעט כל המלאכים צחקקו כשהם שמעו את שמי. זה היה שם שטני ישן מאוד, שאמר "שטנית" בספרדית. ואז השטן שישב לידי אמר: "קוראים לי חטא. החיה האהובה עליי זה כלב אש. יש לי אחד." כן. שטנים שלטו או במים או באש. הוא כנראה שלט באש. הצחוק גבר כשהוא אמר את שמו. עוד שם שטני ישן. ואז הדלת נפתחה ומלאכית נכנסה בסערה פנימה, כנפיה הגדולות יחסית מהודקות על גבה. "אני מאוד מצטערת שאיחרתי, גברת סקיי." היא אמרה בקול מתוק. היו לה תלתלים זהובים קופצניים, לחייה וורודות ושפתיה אדומות. למלאכים היה דם אדום. לשטנים היה דם לבן-אפור. "זה בסדר. שבי ליד דיאבלה בבקשה." אמרה גברת סקיי והצביעה עליי. הילדה נראתה נינוחה לגמרי כשדילגה והתיישבה לצדי. התכווצתי. "שמך והחיה האהובה עלייך?" שאלה/אמרה הגננת. "קוראים לי אנג'ל. החיה האהובה עליי היא סוס רוח. יש לי אחד." אנג'ל. שם מלאכי עתיק. אבל לא התעכבתי על כך להרבה זמן, כי מיד קפצתי לחיה האהובה עליה. סוס רוח. סוסי רוח היו התאומים המלאכיים של סוסי הקרח והאש. הם היו לבנים, עם כנפיים נוצתיות בדיוק כמו של מלאכים. היו גם סוסי אדמה, כי המלאכים שלטו בשני היסודות האלה. היא כנראה שלטה באוויר. ועוד היה לה כזה. אבל לדעתי סוסי קרח היו טובים יותר. הם היו שחורים כפחם חוץ מרעמתם ומזנבם, שהיו בצבע כחול חשמלי. כנפיהם היו כמו של שטנים: שחורות ומורכבות מעור, ובמקומות הדקים ביותר, היו כמעט שקופות. הסוסה שלי הייתה נפלאה. עיניהם היו כמו שלנו: בוערות. "טוב, צאו לשחק, יילדים." אני קמתי והלכתי לאט לפינה בחצר הגן. "למה את לא משחקת?" שאלה אנג'ל. "אן לי חברים ואני לא אוהבת לשחק." מלמלתי במבוכה. "בואי, נשחק ביחד." היא אמרה. ומאותו היום היינו החברות הכי טובות. לא נפרדות. רבות כל הזמן ומשלימות מיד. ועכשיו, כשאנחנו בנות 12, עולות להייון, התיכון המעורב הטוב ביותר, החברות שלנו רק התחזקה.
תגובות (2)
זה ממש יפה, אבל הקפיצה בסוף לא ממש מתאימה לדעתי. תוך שנייה הסיפור מתקדם מהזמן שהן בנות שש, לגיל שתיים עשרה, והכל מסופר כאילו שהוא מתרחש עכשיו, זה גם לא הגיוני וגם לא ממש מתחבר לי… ויש גם את פערי המידע העצומים שאת משאירה, מה קרה במשך שש שנים שלמות? זה הרבה מאוד זמן.
חוץ מזה, הכל ממש יפה. אהבתי מאוד :)
הרעיון ממש יפה, רק שאת מערבת במשפט את הזמנים עבר והווה וזה לא נשמע לי הגיוני למשל: "עוד שבועיים הייתי בת שש, וסוף סוף יכולתי לעוף." אולי זה נכון אבל לי זה פשוט לא נשמע נכון.
גם לי קצת קשה עם הקפיצה בזמנים ופערי המידע, אבל בסך הכל אני ממש אוהבת את ההתחלה ומצפה להמשך :)