גשם הזאבים – פרק 3

מה אתם הייתם עושים אם כלב גדול ומדבר איים עליך במותך המיידי?
מן הסתם, אני עשיתי את מה שהוא ביקש לא לעשות.
הזאב הלבן, שנראה כמעט עיוור עם עיניו הכסופות נהם לעברי.
הוא חסר ביטחון, יכולתי להרגיש את מהירות קצב ליבו כאשר חזו נח על שלי.
נהמתי קלות ובביטחון.
בעטתי בו מעליי וזה התגלגל בקול אנקת כאב הרחק ממני.
הדבר נתן לי זמן להשתנות, ועד מהרה הייתי לזאב לבן.
נהמתי וחשפתי את שיני.
היריב קפץ מעליי בנסיון לרתק אותי שוב לריצפה.
חמקתי מידית וזה התרסק ביללה חירשית.
נשכתי את ירכו השהתחילה לדמם.
׳אל תתעסק עם מישהו חזק ממך.׳ נהמתי עליו.
שמעתי את יבבותיו של ניקו ברקע, אך עיניי היו ממוקדות בזאב.
חשתי כאב פתאומי ברגלי.
זאב שחור בעל ברק המזכיר כחול כהה נשך את רגלי ועינייו הכחולות בהו בי בזעם.
נהמתי.
כיוונתי לצווארו אך זאב נוסף קפץ מעליי.
זאב אפור-בהיר ריתק אותי לריצפה.
ברקע ראיתי את סקיילר, הזאב האדמדם בהה בי בעצב.
לא משנה כמה בעטתי, נשכתי, שרטתי ונבחתי דבר לא עזר.
׳אל תתעסק עם להקות, מתבודד.׳ נהם הזאב השחור הגדול.
הזאב האפור ירד ממני, אך עדיין היה דרוך.
ברגע ההוא עשיתי את הדבר הכי לא צפוי.
זינקתי מהחלון בקומה השלישית, אל תנסו את זה בבית, זה כואב ממה שזה נשמע.

התעוררתי על מיטה.
פקחתי את עיניי באיטיות בעודי מסתגל למה שקרה אמש.
״אז החלטת להתעורר. בוקר.״ אמר קול מוכר.
בלה ישבה על כיסא לצידי בבגדים שחורים; ג׳קט שחור, ג׳ינס אפור-כהה, ונעלי ספורט שחורות.
עיניה הירוקות-אפרפרות ננעצו בעיתון הבוקר.
״חדשות היום: החטיבה חולת כלבת!״ כותרת מרשימה, חשבתי לעצמי בציניות.
״קבוצת כלבים גדולים (ככל הנראה כלבי שמירה, אם כי המנהל אינו מאשר שהחטיבה בעלת כלבי שמירה) נלחמה זו בזו.
אחד הכלבים קפץ מהחלון בנסיון להמלט. מומחים מאשרים כי הסיכוי שהכלב שרד הינו נמוך, ולכן נקבעו קבוצות חיפושים אחר גופת הכלב.״ היא חייכה.
״מה?״ שאלתי בטישטוש, עדיין מדמיין במוחי ציור בית-ספר עם כלבת, הדבר כמעט עודד את מצב רוחי. כמעט.
״הרשמת אותי, חלשלוש כמוך שורד את הקפיצה הזאת? אולי אתה לא הפודל שחשבתי שתהיה.״ היא חייכה עם ניצוץ לא מוכר בעיניה.
שיערה החום-שטני שהיה אסוף בבנדנה לבנה גרם לה להיראות קצת יותר יפה מהפעמים הקודמות שבהן נפגשנו.
״איפה אני?״ שאלתי והתבוננתי בחדר הלא מוכר.
״בבית שלי.״
הלם תקף אותי.
נעמדתי מתוך אינסטינקט, מעביר מבט על גופי בכדי לוודא שלא איבדתי אף איבר בזמן שהייתי מחוסר הכרה.
בלה עשתה פרצוף.
״אני לא פוגעת באנשים או זאבים כשהם חסרי הכרה. אם כי היה נהדר לקחת לך את היד.״ היא קרצה לעברי.
קרבתי את ידי השמאלית לעבר חזי כאשר הימנית אוחזת בה.
שיערי החום צנח על מצחי בעודו רטוב בזיעה.
״נראה שהכעסת את דילן מיד אחרי ניסיון ההתאבדות שלך, ואולי גם עשית טראומה לניקו.״ היא מלמלה.
״הזאב ההוא שתקף אותי… הוא בסדר?״ שאלתי.
היא בהתה בי במבט מוזר כאילו הצמחתי קרן וראש של סוס.
״עוד פעם כתוב על המצח שלי ׳אידיוט׳?״ שאלתי בציניות.
״אחותך עושה את זה? איך אני לא ישבתי על זה! חכו, חכו, ארטוס וניקו… אתם עוד תיראו מי יצחק אחרון…״ היא גיחכה. ״בכל מקרה, ארטוס בסדר גמור. היית יכול להרוג אותו…״ הבנתי לאן היא חותרת.
לקחתי נשימה עמוקה.
״בגלל שהוא גונן על ניקו.״ אמרתי בפשטות. ידעתי שזה שקר, היו לי סיבות אחרות לא להרוג אותו.
״אני מבינה.״ אמרה בלה, אך נימת קולה הבהירה שהיא לא קונה את זה.
״טוב. אני מקווה מאוד שאתה מחפש עוד דרך להתאבד, כי אני מריחה את דילן בסביבה.״
״הזאב השחור?״ שאלתי.
״האחד והיחיד.״ היא מתחה את ידיה והתכופפה אליי.
פיה היה מול אוזני ואז לחשה: ״אם אני הייתי אתה, הייתה קופצת שוב פעם מהחלון.״
בלעתי רוק.
״הוא עד כדי כך גרוע?״
היא שתקה והעיפה בי מבט מדוכא קצת.
״חבל, היית יכול להיות חבר להקה מוצלח, רק חבל שתקפת פעמיים את הלהקה. אם תצא במזל, מישהו – חוץ מאחותך כמובן – ימליץ עלייך.״ היא אמרה.
״את?״
״לא. אני רק אומגה, אני לא מאמינה שיקחו את המילה שלי ברצינות.״ היא חייכה כאילו הכל בסדר.
״מה צפיתי מהזאבה הגוטית.״ נאנחתי.
״סליחה?״ קולה גבר. ״מה אמרת?״
״מה צפיתי מהזאבה הגוטית?״ שאלתי והבטתי עליה במבט של ׳זו בדיחה, אין צורך לכעוס.׳
ראיתי את גופה מהבהב בין צורת הזאב לצורה אנושית שלה. ושניהם לא נראו מרוצים.
הדלת ניפתחה ומיד נחתתי על הרציפה.
זאב לבן מוכר הביט בי בעיניים כסופות מלאות נקמה.
גופו השרירי של הזאב דחף אותי מטה תחת משקלו.
״תפסיק לעשות הצגות, אתה לא לוחם, אין לך את הביטחון. אני מתערב שאתה אומגה. חבל, היית יכול להיות יותר מאומגה מסכן.״ אמרתי, אבל מתחת למסכה הזאת, פחדתי.
הוא נהם.
״דיי ארטוס. אין צורך לשפוך דמים עכשיו.״ אמרה בלה בשיעמום.
כיצד היא יכולה להיות רגועה כל כך?! אני עומד למות והיא מביטה בנו כאילו אנחנו רק שתי ציפורים שרבות על איזה ענף.
״ארטוס.״ קול אחר פקד, וארטוס ירד ממני באי רצון.
נערה בעלת שיער שחור ועיניי סערה בצבע חום מעורבב באפור שהיה יכול לצבוע עניני גשם כבדים הביטו בי בתיעוב.
כבר ברגע זה ידעתי שלא נסתדר.
״אני ג׳ו.״ היא הביטה בי, היה ברור שהיא ביטא או אלפא, רק להם יהיה האומץ לבוא אל זר ולהציג את עצמם בביטחון כזה.
״זה לא שם של בנים? ואת לא אמורה ללבוש בגדי קאובוי?״ שאלתי.
״זה גם שם לבנות, פודל. ואני לא קאובוי.״ היא נהמה, פחד סדק את חומת הביטחון שישבה במוחי כעט.
״אני איידן. סליחה.״ חייכתי חיוך מתנצל, לא אהבתי את הקאובואית הזאת.
״זה לא בסדר, אבל אני אסלח לך.״ משהו בג׳ו הרגיש רע. הייתי לי הרגשה שזו לא ג׳ו האמיתית, אבל מכיוון שברגע זה הכרתי אותה והביטחון שיש לה לא הצלחתי להיות בטוח בריגשותיי.
״איפה סקיילר?״ שאלתי.
״היא בסדר, לא קרה לה כלום. אבל היא לקחה את האחריות על המעשים השטותיים שלך. מה שאומר שיש לך שתיי אפשריות.
הראשונה, נהרוג אותך, או, אם מישהו טיפש מספיק מדלתא ומעלה יקח אותך תחת חסותו, יש סיכוי שתוכל להשאר חי בתור חבר להקה אם לא תהרג עד אז, כמובן." היא חייכה חיוך מאולץ כאילו אלו חדשות מעולות, אבל אלו היו חדשות נוראיות.
״אני מעדיף למות מאשר להיות בתוך להקה.״
ארטוס וג׳ו החווירו, אבל בלה צחקה במזויף, ושניהם תקעו בה מבטים רציניים. הם לא אהבו מחשבות על מוות של מישהו, גם אם זה האויב.
״ברצינות?״ אמר ארטוס שעד עכשיו רק נהם עליי ופה משם השחיל מילות שנאה.
הוא היה גבוהה ממני לפחות ארבע או שלשה סנטימטרים, וגבוהה מבלה בשישה לפחות, מה שהיה נראה מטריד ביותר. אך הבטחון של ג׳ו, והמבט המאיים שלה גרם לה להיראות קצת יותר גבוהה.
ארטוס הביט בי בעיניים ירוקות זועמות, הוא הזכיר לי מישהו, אם כי לא הייתי בטוח את מי הוא הזכיר לי.
״מה הבעיה שלך עם להקות? ומה הקטע עם דמות הזאב הבודד? אתה טיפש, זאב חכם יברח, אבל אתה לא, אתה נשאר. גם אם אחותך כאן, אתה נראה בוגר מספיק בשביל לחיות לבדך, מה הטעם בלהשאר בטריטוריה? יש לך משאלת מוות או משהו?״ הוא קפץ את ידיו והביט למטה בבושה.
״אני… אני לא מבין…״ הוא השקיט את קולו עד שדמם.
שיערו השחור כיסה את פרצופו ולכן לא יכולתי לראות את הבעת פניו.
״אני לא יודע.״ אמרתי.
״מה?״ שאלה ג׳ו, עד לפני רגע העניין נראה שהטריד אותה, כעת היא נראתה כאילו העניין מעט מפחיד אותה.
״אני לא יודע. משהו משך אותי לכאן. אחותי אולי הזמינה אותי, אבל זה לא בגלל שהיא כאן.״
״אז מה זה?״ שאלה ג׳ו והביטה בעיניי בסקרנות.
״אני… אולי זה בגלל…״ גמגמתי.
״בגלל מה?״ שאל ארטוס ועדיין נמנע מלהביט בעיניי.
״בגלל ההרגשה של להיות חלק מלהקה.״ אמרתי.
״חשבתי שאתה שונא להקות.״ אמרה ג׳ו.
״נכון, אני שונא להקות. הדבר היחיד שאני רוצה להשיג בתור חבר להקה היא נקמה…״ אמרתי והבטתי בידיי.
״נשבעתי בדם הזאב שבי שאהרוג כל חבר בלהקה הצפונית מכאן.״ נהמתי.
״אתה לא מתכוון ל…״ גמגמה בלה.
״לה-להקה הצפונית? נכון?״ אמר ארטוס במבט מודאג.
״האחת והיחידה.״ אמרתי ברצינות.
״אתה משוגע, אף אחד לא מעז להתקרב לחבורת הרוצחים הזאת!״ אמרה ג׳ו.
״הרוצחים של ההורים שלי. זה למה אני אנקום.״ נהמתי. כבר לא הייתי אני…