גשם הזאבים – פרק 2

*אני מתנצל/ת אם יש טעויות, אני לא מספיק/ה לעבור על כל הסיפור בגלל לימודים, ואני רוצה לתת לכם פרק מהר ככל האפשר. אני מודה על ההבנה*

בזמן שחיכיתי שסקיילר תחזור חקרתי את האינטרנט.
מעולם לא היה לי מחשב, זאבים לא צריכים מחשב.
המקסימום שהיה לי ולדוד שלי הם טלוויזיה קטנה וטלפון, ששומש רק לשיחות של שלוש דקות ומטה.
האינטרנט היה מגניב, הוא ידע הכל.
עדיין לא ברור לי למה, אבל הוא נכבה אחרי שהיה כתוב ״1% נותרו! אנא חבר את המחשב לקו חשמל״
איך בדיוק אפשר לחבר מחשב לחשמל עוד לא ברור לי…
בכל מקרה, אחרי שהצלחתי להחביא את המחשב, הלכתי החוצה לטייל.
לבשתי סווצ׳רט אדום, חולצה לבנה, מכנסיים שחורים, ונעלי ספורט.
העיר הייתה מסובכת יותר מהיערות שבהם גרתי.
זה כמעט דמה למבוך, בכל פינה יש עוד מסדרון שמוביל לעוד מאות מסדרונות!
בני אדם הם יצורים משונים.
זמזמתי לעצמי שיר מוכר בעודי מתהלך.
מעדתי אחורה כאשר מישהו התנגש בי.
הנערה הביטה לריצפה ומלמלה מילות סליחה.
לרוב הייתה מפנה עורף והולך במבוכה, אבל היה בנערה הזאת משהו מוכר, הריח של סקיילר וריאה ועוד כמה זאבים.
היה לה ריח נינוח כזה, כמו של תות.
נערתי את ראשי, למה אני חושב על ריחות עכשיו?
״זה בסדר.״ חייכתי לעברה.
היא לבשה בגדי תיכון כמו של סקיילר, והביטה בי במבט לחוץ.
״זה בסדר, אני לא נושך.״ גיחכתי למראה האירוניה, זאבים, נשיכות.
היא הביטה בי בפחד, כאילו חזיון מהעבר עובר מול עיניה, ואני האיש הרע.
״את בסדר?״ הפתעתי את עצמי, תמיד אמרתי לעצמי שלהקות הם סתם חבורת עצלנים שמשתפים כוחות כדי להראות מפחידים, הנערה מולי נראתה כמו החתול שהרגתי.
״כ- כן!״ היא פלטה והסתלקה.
״ילדה מוזרה.״ מלמלתי לעצמי.
החלטתי לעקוב אחרי הריח שלה כדי לדעת היכן התיכון. לא חשבתי עד עכשיו שקילות של זאבים הם
כמו ג׳י פי אס.
וויתרתי על הרעיון להגיע עם כל הריחות השונים ששהו ברחובות.,

החלטתי שהיום אני בודק היכן סקיילר לומד, ולהגיד את האמת? התיכון שלה היה ענקי.
לא הייתי רגיל לראות מבנים גדולים.
הדבר הכי גדול שראיתי עד עכשיו היה העץ שעמד בצד היער.
קהל התלמידים זרם אל השער.
ניסיתי לאתר אל סקיילר, אבל נחלתי כישלון.
יכול להיות שהיא שוחררה מוקדם יותר?
ריח מוכר עופף באוויר.
השערים נפתחו והקהל זרם החוצה בקריאות שמחה.
מישהו התנגש בי והפיל אותי על הרצפה.
מולי, עמדו סקיילר, ריאה, נערה אחרת, והנערה המוזרה ממקודם, היא עוד פעם בהתה במדרכה.
״אני לא מבין מה כל כך מעניין במדרכה.״ רטנתי.
״איידן? מה אתה עושה פה?״ אמרה סקיילר בנימה לחוצה.
״הבחור מלפני שלשה ימים.״ נהמה ריאה.
״אז זה האיידן המפורסם.״ אמרה הנערה הזרה, שיערה החום שטני גלש על כתפה, ועיניה האפורות-ירוקות נצצו בשעשוע.
סקיילר רטנה בעוד הזאבה בזרה הושיטה לעברי יד.
נאחזתי בידה והתרוממתי.
״תודה שאתן לא הורגות אותי.״ מלמלתי.
״גם אם רצינו לא יכלנו, יש כאן יותר מדיי אנשים. תחשוב על השמועות שיתפזרו.״ אמרה ריאה בנימת אכזבה קלה.
״אני אלך הביתה עכשיו.״ מלמלה הזאבה המוזרה וצעדה הרחק ממני.
״מי היא?״ שאלתי.
״מי? אתה מתכוון לטרייסי?״ אמרה הזאבה הזרה.
״אז זה השם שלה…״ מלמלתי.
״תודה ששאלת, אני בלה.״ היא רטנה עם חיוך קל.
״איידן.״ החזרתי חיוך.
״איידן, בוא נלך הביתה כבר.״ נאנחה סקיילר וגררה אותי הרחק מהתיכון בעודי מנפנך בציניות לחברותיה…

״איידן!״ צרחה עליי סקיילר והרביצה לי עם מחברת החשבון שלה.
״מה? אם זה בגלל שהרסתי לך את המחשב, אני מצטער.״ גיחכתי.
היא בהתה בי בבלבול.
״אתה… הרסת… את המ- המחשב?״ היא גימגמה והבט שהיא נתנה גרם לי לרצות להפוך לחתול המת משלשום.
״אני צחקתי!״ מהרתי להגיד, אבל לפני שקלטתי את זה, כל התיק שלה היה מונח על גופו שהטשטש…

התעוררתי על הספה הכחולה, ובחילה פתאומית תקפה אותי.
״חשבתי שאתה יותר חזק מזה. איזו מבוכה, אחי הקטן מפסיד לתיק גב.״ היא נאנחה באכזבה.
״תשתקי.״ רטנתי בעודי מעט מסוחרר.
״ככה לא מדברים אל אחותך.״ היא גיחכה.
היא פסקה בפתאומיות ונהייתה דרוכה.
״הוא כאן.״ היא מלמלה.
״איידן, אל תחזור לכאן עד שאתה מקבל ממני הודעה, מובן?״ היא העבירה את הטלפון שלה אליי.
״מה? מי כאן?״
״אין זמן. אני אסביר הכל אם אוכל אחר כך.״ היא אמרה ודחפה אותי קלות.
הבט שעל פניה הבהיר היטב שאפילו היא לא תוכל להגן עליי מפני הזר המתקרב.
״בסדר. אבל אחזור לקראת שקיעה.״ התעקשתי והיא מלמלה מילות הסכמה בעודה אורזת את התיק שלי בזריזות.
שערה החום התנופף עם כל תנועה שעשתה, ומבטה לא מש מן הדלת.
״קח. יש חטיפים ושתייה. אל תלך למקומות ציבוריים. קח את המפתח, ותלך לחדר 1206. אני מצטערת איידן. אבל אני לא אסלח לעצמי אם השטיח מתלכלך בדם שלך, הוא מאוד יקר.״ היא אמרה ונראתה רצינית ביותר.
״אני חושב שהחיים שלי שווים יותר מחתיכת צמר בצבעים.״ מלמלתי.
״סקיילר!״ קול נשמע מכיוון הדלת.
פתחתי חלון וקפצתי ממנו.
התחלתי לרוץ ברחובות, מנסה למצוא מקום מחבוא טוב.
מצאתי את עצמי עומד מול החטיבה של סקיילר, ריאה, וטרייסי.
עדיף כאן מאשר בשום מקום. חשבתי לעצמי ותיפסתי מעל הגדר הירוקה.
נחתתי על כרגלי והחלתי להכנס לבניין הראשון שראיתי.
הכיתות היו חשוכות, היחידה שהייתה דלוקה היא כיתת המדעים, אז התאהבתי פנימה.
התיישבתי ממול שולחן, על כיסא פלסטיק שחור, והנחתי את תיק הגב של סקרלט לצידי.
״מי אתה?״ קול שאל והדלתות נסגרו, האור חשך.
הקול נשמע צעיר, אבל לא בטחתי בזה.
״מי אתה?״ שאלתי.
״קודם כל אתה תענה!״ השיב הקול.
״לא רוצה!״ החזרתי.
״פשוט תענה!״ בינגו, הקול בקע מצד ימין.
קפצתי על צד ימין והחזקתי בידיי גור זאבים.
״אז זה אתה!״ גיכחתי.
׳עזוב אותי!׳ הקול הדהד בראשי.
״לא רוצה!״ חייכתי לעצמי בעודי מדליק את האור.
הגור חמפק מין ידי ונהם.
״אני איידן.״ חייכתי למראה הגור החמוד. ״ואתה?״
׳למה שאספר לך? ואיך אני יודע שבאמת קוראים לך איידן.׳ הוא אמר.
״כי אתה מאמין לי?״ שאלתי-עניתי.
׳לא!׳ היא נהם.
״טוב, חסר-שם.״ אמרתי.
׳לא קוראים לי חסר-שם!׳
״אז איך כן קוראים לך?״ שאלתי.
׳ניקו… ניקו גריי.׳ הגור הפסיק לנהום.
״היי ניקו! מצאתי את חומר הניקוי!״ אמר קול.
נער בעל שיער שחור ועיניים ירוקות, לבוש חלוק מעבדה צבעוני ומשקפי הגנה נכנס לחדר.
כאשר קלט שאני אוחז בניקו, הוא שמט את כוס הזכוכית עם הנוזל הירוק.
באיטיות קלטתי שלסתו הדוקה על צווארי.
׳אם תשתנה, אהרוג אותך.׳ קולו רעד.