גשם הזאבים – פרק 1

פסעתי מהרכבת לכיוון היציאה.
לא חשבתי שיגיע היום בו אאלץ לעזוב את החיים שלי לטובת מנהגים מטופשים של בני האנוש.
הכעס עדיין שצף בי, הכה בכל פינה בגופי.
ידעתי שאם אשתנה עכשיו אהרוס לכל יצור כאן את החיים. הם כנראה יאבדו את כל זיכרונותיהם, או ימותו. כך או כך, זה עדיין יהיה אכזרי.
״איידן!״ שמעתי את קול אחותי.
בין קהל האנשים דמות מוכרת נופפה לעברי, וחיוך שובב על פניה. שיערה החום פזור, ועיניה האפורות עודדו אותי לצעוד לעברה.
הרמתי את תיק הגב שלי ביד אחת, וביד השנייה לקחתי את המזוודה החומה של דודי.
הבטתי בעצב קל במזוודה, הוא תמיד אמר שהיא שירתה אותו יפה במסעותיו מסביב לעולם.
לא הייתי בטוח אם להאמין לו בזמנו, כעט אני מתחרט על כך שלא צעקתי שאני מאמין לו.
״הכל בסדר?״ שאלה סקיילר והביטה בי במבט מודאג.
לא ידעתי מה לחשוב עליה.
היא עזבה את הבית כשהייתה בת עשר, בזמנו הייתי בן-תשע, ובמשך שנה חשבתי שהיא נטשה אותי ואת הדוד שלנו.
״זה לא עניינך.״ פלטתי.
היא העיפה בי מבט חמוץ ואז הסתובבה.
היא הובילה אותי ליציאה מהתחנה בעודה מסבירה מה עבר עליה בחמש השנים האחרונות.

הדירה שלה הייתה מפוארת, או לפחות ככה חשבתי.
שטיח נח על כניסת הדלת הלבנה, ספה ושלוש כורסאות עמדו בסלון, וטלוויזיה עמדה מולם.
הסלון הוביל לעוד ארבע חדרים; מטבח, שירותים, והחדרים שלנו.
לא הייתי רגיל לדרך חיים כזאת.
בבקתה שגרנו בה לא היו המון דברים.
היו רק שני חדרים אצלנו, ישנו באותו חדר, ומטבח קטן.
לרוב היינו אוכלים איילים כזאבים, אבל פה ושם אכלנו מאכלים אנושיים.
״אתה בסדר? איידן?״ סקיילר הביטה בי.
״כן. כן.״ הזדרזתי להגיד.
״תקשיב איידן, אתה לא יכול לרחף כאן. אני לא בטוחה איך דילן יק-״
״מי זה דילן?״ שאלתי בעודי פותח את תיק הגב שלי ומוציא חטיפים.
״הוא חצי זאב כמונו.״
״ומה איתו?״ שאלתי בעודי נוגס בקרקר מצופה שוקולד קפוא.
״הוא האלפא.״
פלטתי מפי את חתיכת הקרקר וסקיילר רטנה על כמה אני ילדותי.
״לא אמרת לי שיש כאן להקה! ואיך זה שאת עדיין חיה? הוא אמור היה להרוג אותך, לא?! ול-״
״תירגע איידן.״ היא חייכה חיוך מרוצה, לקח לי רגע להבין שהיא מחייכת כי אני דואג לה.
״והצלחתי לשרוד כי אני בלהקה.״ היא חייכה חיוך מרוצה, אני לעומתה הייתי מבוהל.
״ב- בלה- בלהקה?״ גמגמתי.
הדחף להפוך לזאב ולהתגלגל לכדור פרווה גדול בפינת החדר גבר עם כל רגע.
היא הביטה בי במבט מבולבל.
״את שכחת מי הרג את אימא ואבא? להקת זאבים! הם הרגו אותם! ועכשיו… את… בוגדת!״ נהמתי לעברה, דמות הזאב אפפה אותי, זינקתי מהחלון.
כאשר נחתתי ברחוב הפרווה הלבנה שלי כבר הייתה עליי, ועיני הזהובות הביטו בשברירי החלון שנחתו לצידי.
קולה של סקיילר קרא בשמי.
אך אני רק נהמתי.
הדבר הכי קשה בלהיות חצי זאב הוא לשלוט בכוח שלך.
אני מעולם לא הצלחתי לשלוט ברגשותיי. הזאב שבי חש נבגד, הוא היה צמא לנקמה.
רצתי ברחוב, מנסה לאתר משהו להרוג, הרגשתי נורא.
האשמתי את סקיילר כל השנים האלו במוות של אימא ואבא… בתוך תוכי ידעתי שהיא לא הייתה אחראית, הייתה לה משימה והיא השלימה אותה. זה הכל.
אבל בכל זאת… חתול רחוב מפוספס תפס את זווית עיני.
בהתחלה הוא לא הבחין בי בעודי צועד באיטיות על כפות רגלי לעברו.
יצור נחות שכזה לא יהיה בעיה, זה רק חתול. קול קטן הדהד בראשי.
כל מה שחשבתי עליו היה להרוג. להרוג. אף אחד לא יתגעגע אל החתול. הוא בודד, חסר חשיבות.
זינקתי על החתול בפה פעור, בעיניו הירוקות ראיתי בברור את האימה, הפחד.
החתול מת כאשר הוא עוד בפי.
״החתול המסכן לא עשה שום דבר רע.״ שמעתי קול זר.
נערה בעלת שיער חום, עם קצוות כחולות הביטה בי בעין ימנית כחולה והשמאלית חומה, מראה מוזר, אבל זוג העיניים נראו לא מרוצות.
׳לא אכפת לי.׳ נהמתי לעברה.
היה ברור שהיא חצי-זאבה כמוני.
׳לא, היא לא כמוני׳ קול אחר הדהד בראשי. ׳אנחנו לא דומים. היא חברת להקה.׳ הקול נהם בראשי, זה היה הקול שלי. זה הייתי אני, החלק האנושי שבי לא הצליח לרסן את הזאב שבי.
הביטחון שלה הבהיר שהיא בלהקה, ושהיא בדרגה גבוהה.
״לא אכפת לך?״ היא נהמה.
׳בדיוק.׳ נהמתי.
הגוף האנושי שלה הפך אט אט לגופו של זאב לבן בעל כפות רגליים אפורות.
היצור נהם בזעם.
׳איידן!׳ קולה של סקיילר הכה בראשי.
׳סקיילר?׳ שאלה הזאבה.
׳את מכירה אותה?׳ שאלתי.
׳איידן!׳ נביחה שנייה נשמעה.
׳איידן? מי זה איידן?׳ הזאבה שאלה.
׳את נהמת עליו הרגע.׳ רטנתי.
׳אתה איידן?׳ היא שאלה בעודה נוהמת.
׳האחד והיחיד.׳ נהמתי בחזרה.
׳איידן!׳ קולה של סקיילר נשמע קרוב במידה מלחיצה.
זאב אדום זינק עליי והנחית אותי על גבי.
עיניה האופורות של סקיילר חדרו לנשמתי בזעם.
החנקתי אנקת פחד.
׳סקיילר?׳ שאלה הזאבה הלבנה.
׳ריאה?׳ שאלה סקיילר והביטה בריאה בבלבול.
׳איידן?׳ רטנתי לעצמי.
׳את מכירה את המתבודד הזה?׳ ריאה נהמה לעברי.
סקיילר פלטה אנחה מחשבתית, והביטה בי בזעם.
׳סליחה ריאה.׳ סקיילר אמרה.
סקיילר זינקה על ריאה וטישטשה אותה.
׳קדימה איידן!׳ היא צעקה ורצה, ואני אחריה.

׳מה הבעיה שלך? אידיוט!׳ היא נהמה לעברי בעודה נושכת את אוזני קלות.
׳אני מצטער… פשוט כל כך הכעיס אותי שאת…׳ בלעתי רוק.
׳איידן, אתה אחי הקטן. אם הם יגלו שזר כמוך הוא אחי, הם יתחילו לחשוד. אני אנסה לשכנע אותם לא להרוג אותך לבנתיים, אבל תשמור על פרופיל נמוך לימים הקרובים.׳ היא אמרה והשתנתה לדמות האנושית שלה.
״סקיילר אני באמ-״ אמרתי בעודי משתנה לבן-אדם.
״די.״ היא קטעה אותי. סקיילר הושיטה יד לעברי.
״איידן, אני תמיד אעמוד לצדך. אבל לא תמיד אוכל לעזור. בבקשה איידן, אל תגרום לי להתנהג כמו יריבה אלייך. לבנתיים, שמור על פרופיל נמוך.״ היא אמרה. היה ברור שזו לא בקשה.
לחצתי את ידה וזאת חייכה.
״איידן.״ היא הביטה בי.
״כן?״ שאלתי.
״תמצא עבודה בכדי לתקן את החלון.״ היא אמרה וברחה מהמקום בדמותה הזאבית.