גרעין הקסם-פרק 2-המכונאית

אמילי הכירה מצבים כאלה. הם קרו כל הזמן. בדרך כלל הם פשוט הלכו, ברחו, רצו, עפו, התחפרו או מה שהם לא עשו. אולי הפעם יהיה לה יותר מזל. "שלום?" אמילי התישבה ופיהקה. כשהם לא בורחים, הם ישנים. כשהם לא ישנים, הם בורחים. אמילי בעטה באבן בכעס.זה היה כואב יותר ממה שהיא חשבה. לאחר שניה האבן חזרה. העץ והגולם התחילו לזהור. היא הסתכלה לרגע על הגולם. ואז על האבן. ואז על הגולם. שיהיה, היא חשבה."שלום?" ניסתה שוב. ההילות הקסומות של העץ והגולם התחילו לזרוח. הפעם אמילי הייתה מוכנה. אלמנט ההלם עשוי לעבוד, חשבה לעצמה. "שלום!?!"היא צרחה עליהם. אמילי נאנחה. "שלום?" שתי זוגות עיניים נפקחו. הפעם אמילי הייתה מוכנה. היא קפצה קדימה, במטרה לתפוס אותם בעת בריחתם. תוך רגע היא נמרחה על הרצפה. כאשר היא הסתכלה אחורה היא ראתה עץ וגולם בוהים בה בעניין. אמילי גירדה את ראשה. היא חשבה קצת ואמרה:"אז… מי אתם?" תחילה לא הייתה תגובה. אך לאחר מכן, בתיאום כמעט מושלם, הם ענו."מי…אנחנו?"
"כן! מה,אין לכם שמות?" שוב הם חשבו קצת, ושוב ענו.
"שמות?"
אמילי לא חשבה על מצב כזה.
"כאילו, איך אנשים קוראים לכם. לי קוראים אמילי. כשאנשים רוצים לדבר אלי הם קוראים לי בשמי. הם אומרים: אמילי, מה שלומך? אמילי הכל בסדר? אמילי, את באה?" פניה של אמילי קדרו. "לא משנה. למעשה, בשם שלי כבר הרבה זמן שאף אחד לא השתמש."
"אז איך קוראים לנו?" אמרו שוב שניהם בתיאום מושלם.
"בדרך כלל ההורים שלכם הם אלו שנותנים לכם את שמכם, אבל אין לכם הורים אז…" הגולם קטע אותה באמצע דבריה.
"הורים?"
"פשוט בואו."
* * *
הבית של אמילי לא היה מסודר במיוחד. אלו שהיו רואים רק את חדר הכניסה, בוודאי היו אומרים גם שאין הוא בית מרשים במיוחד.אך אמילי הובילה את חבריה החדשים אל המחסן שלה. שם העניין היה קצת שונה. רובים, חליפות, מנגנונים, אפילו רובוטים קטנים."בזכות זה, זכיתי בכינוי שלי: המכונאית!"
"כינוי?"
אמילי דפקה את הראש בקיר."כינוי הוא למעשה שם בו אנשים קוראים לך, אך זה שם שלא קיבלת בלידתך, אלא על פי דברים שעשית."
"אז בעצם, אם אני הולך, הכינוי שלי יהיה ההולך?" תהה הגולם.
"לא!"נאנחה אמילי."את הכינוי מקבלים על דברים מיוחדים שעשית! אתה לא מקבל אותו סתם כך!"
"אז בעצם, קיבלת את השם המכונאית כי זה משהו מיוחד שאת עושה ועבדת עליו קשה?" העלה העץ את רעיונו.
"כן!" אמרה אמילי בהקלה."סוף-סוף!"
"אה…"מלמל הגולם.
"מה?" שאלה אמילי.
"לא הבנתי כלום."
* * *
הרונה הכתומה זהרה. "לא! לא! בבקשה לא!" התיפח האיש המסכן. פנים חייכו מתחת לברדס. כאב לו. הוא ידע את זה. אבל הוא ידע שלמי שמולו כואב יותר. רק עוד קצת. עוד איש אחד. אולי שניים. אולי שלושה. אולי עשרה. זה לא משנה. מעגל הרונות התחיל לזהור.

זה מתחיל.