★ גרים- הקדמה ★

המכונית המצועצעת והשחורה הבזיקה לאור השמש בעוד היא חונה בשדרות פלאו שבגרמניה.
עלמה צעירה בעלת שיער זהוב כשמש ועיניים קודחות בצבע ירקרק כעשב בר שעטה החוצה והחמיצה פנים בעודה משרבבת שפתיים מלאות ומשוכות באודם אל שפתה העליונה.
"את בטוחה כי תצליחי לשכנע את וילהלם להקשיב לך, העלמה נארוק? או בכלל את לודוויג? הם בהחלט קשים לשכנוע…"
"לא אכפת לי, צ'ארלס," אמרה לנהג. "אני עומדת לשוחח עם וילהלם. ומלבד זה, הוא כלל קשה לשכנוע, דברייך הם חרפה ומושא ללעג בידי האדונים. תבלום את פיך או שתאלץ לבלות את הלילה בתא המעצר, צ'רלס. אני לא מפקפקת בהם."
"גם אני, העלמה נארוק. אך קיים סיכוי להדרדרות בהתנהגותיהם של האדונים…"
"צ'רלס!" היא נזעמה.
אליסה נארוק סובבה אליו את גבה וצעדה באלגנטיות אל דלת הכניסה הכבדה. השמלה התכולה שלה, המנופחת בעלת השרוולים המקומטים מתנוענעת באיטיות אחריה, המלמלה הלבנה שעליה מסתבכת במיטב מהפרחים היפיפים שבגן הנוי של משפחת גרים.
אליס החלה לתהות מדוע היא נמצאת שם, גבירה במעמדה לא אמורה לבקר שני משוגעים.
היא נקשה על הדלת בעדינות מירבית ובחרישיות, בתקווה שלא יפתחו לה.
אליס החליקה אצבע דקה לאורך השיער שלה, שהיה מתולתל בקצותיו וחלק בתחילתו, היא תמיד חשקה בשיער חלק, כזה שלא מסתבכים כשמחליקים את סופו במברשת.
"כן?" פתחה לה את הדלת משרתת שדיברה במבטא צרפתי, הרוב בגרמניה היו צרפתיים, מלבד אליסה נרוק האנגלייה, נהגו לקרוא לה אליס, אך רק קרוביה, שקשרם הדוק ביותר. "מדאם נארוק," המשרתת נראתה מבועתת. "כמה אני שמחה לראות אותך מדאם נארוק."
"גם אני שמחה לראותך-" אמרה אליס בזלזול, אין לה זמן לגינוני נימוס, ובטח שלא כלפי משרתת כפויית טובה. "אוכל להיכנס כדי לשוחח עם אדון גרים?"
"איזה מהם?"
"וילהלם בבקשה," השיבה אליס.
המשרתת הורתה לה להיכנס והובילה אותה אל ההול, היא הכניסה אותה לחדר צצדי בעוד אליס חושקת שיניים ומביטה ברתיעה בפוחלצי בעלי- החיים שהוצבו בכל מקום.
"אליס נרוק," קולו של וילהלם הדהד בראשה כמה שניות אחרי שקרא לה.
היא קמצה אגרופיים והתקרבה אליו, המשרתת הסתלקה וטרקה מאחוריה את הדלת. "אתה טיפש! פשוט טיפש!"
"דבר מה התרחש גברת נארוק? את נראית נסערת." אמר בנינוחות האופיניית לו.
"אני כן נסערת! מה פירוש המודעה שבכיכר המרכזית ברחוב ליין? 'הגמדים המשוטטים בינינו' באמת, וילהלם? זו דרגת השפל? אתה מביש אותי ואת אבי!"
"אביך? שר המלך? ראש העיירה שלנו ואחיינו של המלך בפרט?"
היא הנהנה בכעס, אליס הייתה כולה רשף וניצוצות.
"בור שכמותך!"
וילהלם הכיר אותה מספיק טוב בכדי לדעת שעליה לנוח, הוא הציע לה ספה למולו ומזג מעט תה מקנקן פורצלן אל תוך כוסות תואמות, עיטורי פרחים ורדרדים עליהן.
אליס בחנה אותו בדקדקנות לפני ששתתה, היא נטלה עוגית חמאה יבשה להפליא מתוך מגש מלא בהן שנח על שולחן העבודה של וילהלם ונשכה אותה בקצוותיה בעזרת שיניה הקדמיות.
הכפפות השחורות שעטתה הגנו על ידיה ונעליה הלבנות והמהודרות נשחקו.
היא רתחה,
היא שנאה את וילהלם,
ויותר מכל, אליס חשה בושה.
"נצטרך לדבר, אליס. עלינו לשוחח," פסק.

הזכויות על הסיפור שמורות לי/לעצמי/אנוכי.
נא לא להעתיק, לפרסם או לזלזל/ ביקורת לא נחשבת זלזול.