גן עדן

"שלום לכולם וברוכים הבאים לגן עדן!" הקול הסטטי של הקריין שטרטר באוזניי היה הדבר הראשון אליו שמתי לב כשהתעוררתי, אחריו באה ההבנה שאני לא יודעת איפה אני ומהר אחריה הזיכרון שאני לא אמורה להיות בשום מקום יותר.
אני מתה.
וכפי הנראה יש חיים אחרי המוות והם נראים כמו – אוטובוס הסעות? אוקי, זה מאכזב.
ציפיתי למשהו אחר – כל דבר באמת – אבל אוטובוס הסעות היה פשוט מאכזב, באמת מה עם איזה מלאך או חרב בוערת? משהו שיותר צועק גן עדן, אושר נצחי! ופחות צועק בית ספר, שעמום רצחני!
ושוב אני מתחילה מהסוף, יש לי נטיה להתחיל מהסוף, אני טובה בסופים – והם חיו באושר ועושר… רק שלא במקרה הזה זה לא נכון. אתם מבינים, אני לא אמורה לחיות. ממש לא, פגעה בי מכונית.
אני זוכרת את חריקת הצמיגים ואת ההבנה המחרידה שהיא לא תספיק לעצור לפני שתפגע בי ואז זהו, אני לא זוכרת כלום אחר כך רק חושך. הדבר הבא שקרה הוא שהתעוררתי למשמע קולו האלקטרוני והסטטי להפליא של הקריין באוטובוס הסעות בדרך לגן עדן.
והינה אני קופצת שוב, סליחה על זה המוח שלי קצת בבלאגן כרגע, יותר מדי שינויים הוא עדיין לא הספיק לפרוק מזוודות.
אז ההתחלה, היכרות. נעים להכיר אני אליז, אני בת שש עשרה וגרה (לא-בפריז) (לא-תל-אביב) גן עדן. ועד להיום בשעה ארבע בצהריים למדתי בתיכון עירוני א' לאומנויות בתל אביב והיו לי שתיים וחצי חברות הכי טובות (כן, שתיים וחצי אני לא טועה, פיל נחשבת רק חצי חברה הכי טובה כי היא עדיין בפריז ואנחנו מדברות רק ב Skype.) ובאופן כללי הייתי תיכוניסטית ממוצאת חוץ מאולי המבטא הצרפתי האקזוטי – לדברי חברי האידיוטים למדי לכיתה – שלי.
עכשיו, אחרי שסיימנו עם ההכרויות נחזור להווה.
האוטובוס שבו התעוררתי היה חסר כל יחוד – אוטובוס הסעות רגיל עם חמישים ומשהו מושבים מסודרים בשורות של ארבע מושבים לא נוחים להחריד ואם לא טעיתי (קיוותי שאני טועה) היה מודבק מסטיק מתחת למושב שלי – כמו שאמרתי ממש סטנדרטי מלבד העובדה שכולם (והאוטובוס היה כמעט מלא אז כולם זה הרבה אנשים) ישנו.
שאני אומרת כולם אני מתכוונת לכולם, במושב לפני ישבה אישה שמנה בג'קט בדוגמאת נמר ונחרה, במושב בצד השני של המעבר נשען על החלון בחור בן גילי מאופר בכבדות באיילנר שחור ואודם סגול ומלמל מתוך חלום, במושב מאחורי הניחו את ראשן זו על כתפה של זו שתי ילדות צעירות ומה שהכי הלחיץ אותי במושב הנהג ישב שמוט כמו בובת סמרטוטים מכוערת להחריד איש שמן עם שפם מסולסל שכובע צהוב של נהג נח נמוך על עינייו וישן שנת ישרים.
קל להבין את החרדה המסויימת שתקפה אותי שהבנתי שהאוטובוס פחות או יותר נוסע בכוח האמונה ולצערי מאז ומעולם הצהרתי שאני אטאיסטית – איזה רגע להבין שהיה מומלץ להאמין במשהו אפילו שבמחשבה שניה אני מעדיפה שחדי קרן ורודים בלתי נראים לא ינהגו באוטובוס, בעיקר לא באחד שבו אני נמצאת.
לפני שהספקתי להכנס להתקף חרדה מלא כולל פרפורים לא נשלטים וצווחות פחד גבוהות ומחוררות אוזניים האוטובוס נעצר בחבטה שטלטלה אותי בחדות וזרקה ממושביהם חלק נכבד למדי משותפי לנסיעה.
חתיכת קריאת השקמה לא נחמדה, גרועה כמעט כמו הבוקר טוב של הצופים (הצטרפתי שנהה אחרי שעלינו לארץ לצופים, הייתי שם שנה אחת ראשונה אחרונה ויותר מדי. אני לא אחת שקימה בשש בבוקר ובניית מבנים ענקים מסנדות מושכת אותה.).
הם – למי שלא עוקב מדובר בשותפי לאוטובוס ההסעות לגן עדן ולא לפסיכים (שום כוונה לזלזל אבל לאהוב לקום בשש בבוקר מצביע על משהו שממש אבל ממש לא בסדר) מהצופים – התעוררו באיטיות, ממצמצים בעיניים עייפות ומצופות בדוק אפור של קורי שינה ולכן אני – שהייתי ערה מספר דקות – הייתי הראשונה להגיב כשדלת האוטובוס נפתחה בקול אוושת מנעול אוויר.
קמתי מהמושב שלי בזהירות וצעדתי במורד המעבר מנסה לא לדרוך על הגופים החצי ישנים שנפלו מעצירת החירום, בכל זאת זו לא אשמתם שהאמונה היא נהגת שודים שלא היו אמורים לתת לה רישיון, וגם לא חשבתי שמישהו יעריך את זה במיוחד אם אמחץ את אצבעותיו במגפי ה RedBack החדשים שלי.
הנוף שנשקף מהחלונות לא הצליח להכין אותי לצעד הראשון על האדמה האדומה של גן עדן המקום היה קפוא. באמת בשביל מקום שהתפאר בזה שהוא הטוב ביותר גן עדן היה מאכזב ויבש וקר כמו מקרר. כל מה שהיה מאופק לאופק היה אדמה סלעית וקשה בצבע אדום חלודה מהוהה ומעליה שמים שחורים (באופן מפתיע* דווקא כן ראיתי לאן אני הולכת).
שהפסקתי להתאכזב מהנוף סביבי וחזרתי להתמקד בלאן אני הולכת הבחנתי לראשונה בדוכן הקבלה שניצב באמצע השממה האדומה במרחק של שישה שבעה מטרים ממקום חנייתו של האוטובוס. זה היה דוכן קבלה כמו זה של בית מלון, נקי לבן עם קופה רושמת מהודרת ואפילו פעמון זהב קטן לזמן בו את הפקיד – הוא לא היה קשור בשום אופן לנוף מסביב ובלט כמו איש שלג במדבר הסהרה.
הלכתי לכיוונו בהיסוס, מודעת לזרם האנשים הדליל שהחל לרדת בעיקבותי מהאוטובוס. מסיבה לא ברורה הפכתי להיות המנהיגה הלא מוצהרת שלהם והם הלכו בחשש בעקבותי כמו ברווזונים מבולבלים. נעצרתי מול הדלפק המצוחצח שהצליח להשאר נקי אל אף חלקיקי האבק האדמוני שריחפו באוויר וגירו את נחירי (קסמי בתי מלון עבדו בכל מקום כך נראה, גם אם המקום היה גן עדן.) ושקלתי בדעתי מה לעשות, יכולתי לדוגמא לצלצל בפעמון אבל היה בזה משהו מאוד גס רוח.
למזלי, לא נדרשתי להתלבט זמן רב כי מספר שניות בודדות לאחר שהגעתי לדלפק צץ – וכן, אני מתכוונת צץ, האיש פשוט הופיע יש מאין מאחורי הדלפק – הפקיד, נער מבוגר ממני בשלוש ארבע שנים עם שער אדום זוהר שהצליח לבלוט גם לרקע נוף האבן האדומה ופנים חסרות כל יחוד שעוטרו במספר הרב ביותר של פצעונים שראיתי.
נעצנו זה בזה מבט בוחן, כזה שאמר מי אתה לעזאזל ולמה אתה פה?
אם מישהו שואל לדעתי (ולצערכם, אתם שומעים את הצד שלי בהשתלשלות האירועים ולכן אתם תשמעו את דעתי) לא היה לפקיד שום זכות לתהות מה אני עושה שם, אני זאת שנחטפה מהמסלול השפוי של המוות ונזרקה לאוטובוס הסעות סטנדרטי להחריד ונחתה בגן העדן הכי יבש ואדום שקיים, לא הוא.
לא נראה שהוא מסכים איתי כי הבהיה ההדדית שלנו המשיכה עד שנמאס לי ושאלתי בטון עצבני למדי "שלום, נחמד להכיר אבל איפה אני בדיוק?"
הנער (התקשתי לחשוב עליו כמשהו אחר ממישהו שתקוע באמצע גיל ההתבגרות בגלל הכמות המגוחכת של פצעונים שהאדימה – ולא בחינניות – על פניו.) הזעיף את פניו לעברי ויישר בתנועת יד מלאה בחשיבות עצמית את מדיו הלבנים המגוהצים שהיו חפים מכל כתם מלבד סמל רקום של עיגול אדום על הצד השמאלי של החזה שמתחתיו נרשם 'גן עדן, המושבה שלכם' "גן עדן כמובן, " הוא אמר בקול גאוותני והניח יד על חזו מסתיר את הסמל בכף ידו החיוורת והמנומשת "המושבה הראשונה, היחידה והכי טובה על מאדים."
שניה, מה?
"מאדים?"

*למען האמת זה לא מפתיע, הקרקע של מאדים מוארת על ידי השמש בדיוק כמו הקרקע בכדור הארץ אבל בגלל שלמאדים אין אטמוספרה האור לא משתקף ממנה ורואים את החלל השחור גם בשעה שהשמש זורחת.