גם מלאכים נופלים

היא צעדה ברחוב הנטוש, עקביה פוגשים במרצפות החלקות, לאט היא הכניסה את הכנפים שלה פנימה. תמיד כאב לעבור ממלאכית לבת אנוש. זה כרוך בקבלת הצער והכאב של העולם הזה. זה היה תפקידה, להלך בין העולמות. יש שקראו לה שדה, ויש שקראו לה מלאך, למעשה היא לא היתה אף אחד מאלה. שד היה נורא מדי בשבילה ומלאך היה טוב מדי בשבילה. היא היתה באמצע, הולכת על הגדר. על הגבול הדק בין רע לטוב. מחייכת לכאב ולאהבה. מכירה את הנפילה ואת ההתרוממות. המשרד סידר לה דירה בחלק נטוש של העיר, שאף אחד לא יחשוד כשהיא נעלמת פתאום, או מופיעה פתאום.

כל חייה היא חכתה לו. בילדותה, הייתה נוהגת לגשת לחלונה אל הלא ידוע. צופה בחושך הקר, בציפייה.
כאילו שידעה, שהוא שם, במקום כלשהו. מרגישה שמחקו את זכרונה. "למה אני מתגעגעת, למי?"
היא לא הבינה. ככל שעברו השנים, דמותו הפכה מטושטשת. היא חיפשה אותו בכל מקום, בכל אחד.
בסופו של דבר היא ויתרה. פרי דמיונה היא הבינה.
החיים גרמו לה לעטוף את ליבה בשריון ממתכת קרה. היא כבר ויתרה על אהבה.
למדה איך להיות ציידת, לכבוש. לא לתת לאף אחד לחדור לליבה הקר ולהכאיב, כן להכאיב.
כשצעדה ברחוב הנטוש, היא הרגישה תחושה מוזרה. שוב, הזכרון התעורר בה.

מגפי עור עבים פוגשים במדרכה סדוקה, אדם גבוה עובר ברחוב הקריר בשעת לילה מאוחרת. לגופו מעיל עור ארוך וברוח הקרה שיערו השחור מתנדנד. כלבו הנאמן ביחד איתו, מחייך בחיוך שובב השמור לכלבים. כרגע הם חוזרים מטיול. הוא אהב את המרחבים, תמיד הלאה להמשיך לחתור למקום אחר. הוא הוציא סיגריה מקומטת מכיסו והדליק אותה, אורו של מצת פשוט האיר פנים מזוקנות, עיניו השחורות מתבוננות בסביבה, חודרות את האפלה. לפני שנים רבות הוא קנה באזור הכי גרוע של העיר מוסך מתפורר, הוא שיפץ אותו לבית סביר עם כלי עבודה לרוב. כמובן שהאופנוע שלו חנה אצלו ליד המיטה. לעיתים קרובות הוא היה הולך ברגל, נהנה מהדרך האיטית. אבל אמצעי התחבורה האמיתי שלו היה האופנוע, החופש שלו. צעדים דקים מאחוריו דרכו את חושיו, נוכחות אחרת, אולי עוצמתית מתקרבת אליו. מבטו סרק כבדרך אגב את זכוכיות חלונות הראווה, קולט שיברי דמות נשית צועדת. הוא הפנה את מבטו לעברה, אישה דקה, אולי אפילו קטנה אבל איכשהו מלאת עוצמה, נראית חסרת פחד. היא עברה מתחת לפנס רחוב שהאיר מעט את דמותה. חושיו התריעו סכנה אך קול אחר השתיק אותם "את.." הוא לחש .
היא בדיוק הפנתה מבטה אליו.
הוא הבין, הוא הכיר אותה, הוא ידע מי היא. היא כמוהו, אחת שנפלה. ילדה אבודה. ככה גם הוא, בגלל זה הוא מחפש. בגלל זה הוא כאן וגם היא. אסור לו להתקרב אליה, מוחו צעק. אסור.
רגליו הובילו אליה. מוחו אומר לו שזה יכאב, היא לא כמו כולן, היא תכאיב, היא תשפיע עליך, היא תחרוט את שמה על ליבך ולא תתן לך מנוח בלילה, תברח!. הוא התקדם עוד צעד, הוא הבין, אולי יותר מדי טוב.
הוא כבר אבוד, הוא לא קיים יותר.