ג’יימס פלטיס פרק חמישי: …תוכי???

8:11 בבוקר ה-28/4
רצנו לאורך מסדרונות בית-הספר, רוב הכיתה ראשונה, מאחוריה אני, ביל וחברתנו סיידי ומאחורינו מר ארונייט, אדוארד ארונייט חשבתי לעצמי בזמן הריצה, או לפחות כך קרה לו רוג'ר.
ואז הגנו לכניסה לבית-הספר,הילדים מקדימה ניסו לפתוח את הדלת ונכשלו: הדלת הייתה נעולה, "אצרו" צעק מר ארונייט, כן ככה החלטתי לקרוא לו, אחרי הכול ככה כרתי לו בשלוש השנים האחרונות, ועם יש לו באיה עם זה הוא היה צריך להגיד לנו את שמו מוקדם יותר, "פנו את הדרך" הוא אמר לנו, כולנו עשינו כפי שהורה לנו, ואז קרה דבר מוזר: מר ארונייט אושית את ידו קדימה בהטיות, אז משך אותה חזרה אל גופו בתנועת תפיסה ואז דחף אותה קדימה במהירות מלווה בצעקה, גל הדף עבר במסדרון ממר ארונייט לכיוון הדלת ועקר אותה מצריה, כל הכיתה הביתה בו בבלבול, תהיה ואפילו פחד, "אל תעמדו שם כמו מטומטמים, בירחו!" הוא צעק אלינו. הקשבנו בקולו וברחנו, יהיה זמן לדיבורים אחר כך.
"אל האוטובוס!" צעק אלינו מר ארונייט, הבטתי סביבי וראיתי אוטובוס צהוב רגיל, מהסוג שראיתי מליון פעמים עומד מול בית-הספר עם הדלת לכיווננו, רצנו אליו, אבל זה היה מאוחר מידי, שני דמויות מטושטשות רצו לצידנו לאבר קדמת הקבוצה,ניסיתי לרוץ מהר יותר, אבל זה לא שינה הרבה, הם איגפו אותנו, הבטתי בהם בבעלה, הם החזיקו חרבות ולבשו שריון, אבל הפרט המוזר או שעלי לומר מפחיד היה שהם היו בצבה שחור, והיו להם עיניים סגולות-אדומות זורחות, ציפיתי שהם יתקפו אותנו מיד, אבל הם חיקו.
"אדוארד" זה היה רוג'ר, הוא עמד מאחורינו והשלים את העיקוף, כשעל פניו הבעה קפואה, מר ארונייט הרים את חרבו שבקולות פצפוץ עלתה בלהבות בשלל צבעי כחול, תכלת ולבן, "אדוארד תפסיק, זה לא חייב להיגמר ככה, תן לי את כס השמים, ואף אחד לא יפגע" אמר רוג'ר בנימה מבינה שהייה לי ברור שהיא מזויפת במאת האחוזים, "חוץ ממני אתה מתכוון" אנה לו לבסוף מר ארונייט בחיוך, רוג'ר לא אנה, כולנו עמדנו שם קפואים זמן שניראה כנצך, למרות שכנראה לא נמשך יותר משתי דקות, לבסוף רוג'ר שבר את השתיקה:"נו, אז מה אתה אומר?" הוא שאל את מר ארונייט שחשב כמה שניות כשפניו פונים על הקרקע בעודו מאסה את רקותיו, ואז הוא הרים את ראשו בפתאומיות הביט לעבר רוג'ר ואמר לו בחיוך אדיר "לך לנָוְדָר", פניו של רוג'ר התעוותו בזעם ואז בצעקה הוא שלף את חרבו וזינק לעבר מר ארונייט, "לא הייתי עושה את זה במקומך" אמר לו מר ארונייט עדיין באותו חיוך, רוג'ר כמעט ופגע במר ארונייט, ואז הוא הואט ונדחף אחורה, השיער והבגדים שלו התנופפו, הוא עמד בצורה מוזרה, כמי שמנסה להילחם כנגד רוח חזקה, לבסוף הוא לחש משהו לא ברור, והרוח נפסקה, מר ארונייט חייך "ועכשיו אוֹרָיֶן, התרצה לדעת באיזו כוס הרעל ולחוב לי את חייך, או שתעדיף לשתותו ולמות" רוג'ר חייך "טרילוגיית שבעת הבחירות, הספר השני אש ומים, סבא כתב את זה, אובחן אדוארד, למה בדיוק לא כדי לי לעשות את זה?" שאל אותו רוג'ר בחיוך מלא בוז "בגלל רוג'ר" אנה לו מר ארונייט "שאני לא בדיוק כזה אידיוט שאני החשוף את שמי בידיעה שתוכל לאתר אותו כל כך בכלות, ידעתי שתחפש אותם כשההסכם יפוג, וידעתי שלא אוכל לאצור אותך, ולכן החלטתי שכשתגיע, אני אהיה מוכן" הוא אמר עדיין באותו חיוך "מה זאת אומרת" שאל אותו רוג'ר בהבאה קפואה, בקולו נישמע בברור פחד, מר ארונייט ניהנה את ראשו לשלילה, צקצק בלשונו שלוש פעמים ואז בקול שבו משתמשים כדי להסביר לילד קטן שהשמש לא באמת שוקעת בים, הוא אמר שלוש מילים שגרמו לרוג'ר לשנות את הבעת הפחד בהבעת בעתה גמורה: "זאת, הייתה, מלכודת", רוג'ר נסוג אחורנית, ואז הניף את חרבו בתנועת חסימה, פעולה שככול הנראה הצילה את חייו, בגלל שחרבו המורמת חסמה את מכתן של שתי חרבות סימטר, חרבות מעוקלות, אחת משובצת אבנים שחורות, ואחרת נטולת קישוטים.
הבטתי על מי שהחזיק את החרבות, אני לא זוכר מה חשבתי אז, אני לא חושב שהופתעתי, מי שהחזיק את החרבות היה מר סִית', המורה לספורט ומאחוריו פוסע לכיוון שניהם ביד ימין מחזיק מה שנראה כמקל מתתה משובץ אבן-חן לבנה וביד שמאל מחזיק ספר קטן פתוח, היה מר רֶד, המורה לחשבון.
החזרתי את מבטי לרוג'ר שהסתכל בעיניו של מר סית' "הָמְפְרִי" הוא אמר בנימת שאלה "רוג'ר" אנה לו מר סית' בעישור, לאחר מכן הם התחילו להילחם, מחליפים מהלומות במהירות כמאת על-אנושית. הסתכלתי חזרה על מר ארונייט שכבר נילחם בשני היצורים ובבירור ניצח.
ואז כפתי, הכול האט, אינסטינקט גרם לי להביט שוב אל רוג'ר שבעודו חוסם מכה ממר סית' כיוון שתי הצבעות על מר ארונייט, ואז, בלי להשמיע קול, חץ קטן של אור כחול זינק מאצבעותיו של רוג'ר לכיוון מר ארונייט "תיזהר" צעקתי לכיוונו, מר ארונייט הפנה את מבטו לכיוון החץ, ראיתי את ההבעה שהבזיקה על פניו, אני זוכר את התהייה למה ההבעה על פניו היא לא הבעת פחד, אלה הבעת כאס.
הוא ניסה להתחמק, אבל זה היה מאוחר מידי.
החץ פגע בצד גופו וברקים קטנים הבזיקו סביבו, ראיתי אותו רועד, ואז, בצעקה מקפיאת דם, הוא נפל אל ברכיו.
אחד היצורים הלך אל צידו של מר ארונייט הרים את חרבו ו… האינסטינקט שוב השתלט עלי, רצתי לעבר היצור ודחפתי אותו ארחק ממר ארונייט, היצור מיד התלקח באש כתומה, הרגשת הפליאה החזיקה מעמד בדיוק כמה שניות לפני שהעיפות והכאב תפסו את מקומה.
נפלתי על שתי ברכיים ליד מר ארונייט.
פתאום הרגשתי מכה חזקה בגב שהפילה אותי, התגלגלתי והסתכלתי למלה, מאלי עמד היצור השני, מניף את חרבו, ידעתי שלא אוכל להתחמק.
הדבר הבא שאני זוכר הוא ציפור זועקת, הבזק של נוצות כתומות, צעקתו של היצור, ולידי עמד קולומבו מקורו וציפורניו מוכתמים בדם.
קמתי במהירות ועזרתי למר ארונייט לקום, "לאו… לאוטובוס" הוא לחש בצרידות "לאוטובוס!" צעקתי.
בדיוק באותו רגע הבזק של אור לבן האיר את רחבת הכניסה, כל הכיתה רצה לתוך האוטובוס, ראיתי את מר רד ומר סית' רצים גם הם לאותו כיוון.
אני ומר ארוניייט הנתמך בי צעדנו גם אנו לעבר האוטובוס הישן. הגענו לאוטובוס ואלינו אליו.
מר רד כתב משהו אל חלקו הקדימי של האוטובוס הפסיק לרגע, הביט בחתיכת נייר שהחזיק, קרא משהו שכתוב בה לרגע וחוזר לעבודתו.
"תימצא לך מקום לשבת" אמר לי מר ארונייט בקול נורמלי מעט יותר.
סקרתי את האוטובוס במהירות וראיתי את קולומבו מביט ממשענתו של אחד המושבים, הלכתי למושב והתיישבתי.
באותו רגע עברה תלתלה באוטובוס, ואז עוד אחת, ואז שלישית.
ואז האוטובוס עלה לאוויר.