גיבורה על גלגלים פרק 1

הקדמה
אם אתם קוראים את זה סימן שמשהו הצליח לי. כל החיים לא חשבתי על זה אבל במבט לאחור , מי אני בכלל? אני בעצמי לא יודעת. אני יודעת מי הורי ומי אחי או לפחות כך חשבתי. ידעתי מהו ביתי , מי איתי ומי נגדי, וידעתי מה הכוח שלי .אבל שגילית הכל ועמדתי מול זה הרגשתי כישלון. תמיד הרגשתי שמשהו בי טיפה לא בסדר אבל מעולם לא נתתי לזה לעצור אותי. הייתי תלמידה ממוצעת בבית ספר משעמם עם חבר טוב ומשפחת גיבורי על ועכשיו שחזרתי הביתה , אני חייבת לספר לכם מה קרה. אני מרגישה שאם לא אספר למישהו אני ארגיש רע על זה ששמרתי בבטן . בסופו של דבר גם סיפרתי למשפחה מה אני מרגישה אבל הדבר היה קשה מאוד. אז איך הכל התחיל. אני אתן לכם רקע. אני גרה במושב הודיה ליד אשקלון, יש לנו בית בינוני עם שתי קומות. בואו נגיד שאני לא עשירה אבל יש למשפחה מספיק כסף. היה לי אח אחד גדול בשם דוד , גבוה מעצבן כזה ומטיף אה ועם שיער שחור. הייתה לי אחות קטנה בשם ענבל בינונית בגובה ,בעלת שיער חום בהיר ועיניים חומות . היא לובשת כל היום שמלות. למה אני אומרת הייתה לי , את זה תבינו מאוחר יותר. אמא שלי הייתה בערך כמו ענבל רק קצת יותר גבוהה וקצת יותר מבוגרת ואישה מאוד דאגנית. הדאגה היא גם של אבא שלי. רק שלו יש שיער שחור והוא גבוה ממנה .כל המשפחה הזאת דומה אחת לשניה , חוץ מהעיניים שלי אני דומה להם. יש לי עיניים כחולות שזה משהו שאין לאף אחד ואחת במשפחה. אמא תמיד אמרה לי שזה יפה מאוד וזה כנראה בגלל הכוח שלי. כמובן שכחתי להזכיר המשפחה שלי הם גיבורי על , מסוג יסודיים. זה כאילו משפחת גיבורי בקטגורית תופעות טבע. דוד יוצר צמחים, אני מקפיאה. ענבל יוצרת לבה. אתם קולטים שבת ה-12 הקטנה הזאתי קיבלה לבה. אבא זה קריסטל ואמא זה . רגע אני זוכרת. אמ… אה כן אש. משעמם אני מודה כי אמא שלי ששמה נגה ואבא ששמו אדי כמעט אף פעם לא השתמשו בכוחות שלהם לידי הם מפחדים שאני אפול. אבל לענבל ודוד הם כן מראים. שכחתי להזכיר , אין לי רגליים כלומר יש אבל עד הברך , אחריי אין כלום. בגלל זה אמא נהגה להלביש אותי בחציות ארוכות מחוץ לבית. היא אמרה לי שזה בגלל שהיא לא רוצה שאנשים ייבהלו אבל אני תמיד אמרתי- שייבהלו , מה אכפת לי. כאילו אז מה עם נולדתי בלי רגליים , אני עדיין בת אדם ואני לא באמת שונה. אז אני מסתובבת בחוץ בכיסא גלגלים , זה הופך אותי לנכה? בסדר אל תענו אפילו אני יודעת שכן. אבל חוץ ההקפאה שלי אני ממש טובה במכניקה ובנייה. בניתי לעצמי זוג רגליים מלאכותיות . אבל לא רגילות שיתנו לי ללכת אלא כאלה מגניבות שלא נראות כמו רגל וכף רגל אלא רגל וגלגלים . כמו גלגליות שמתחילות מהברך אבל מהירות פי שתיים. אבל הבעיה היא שאין סיכוי שיאשרו לי להשתמש בהם, בתכלס אני לא שואלת אבל בכללי אני לא משתמשת בהם. אז רקע עלי, כמו שאמרתי בהתחלה אני תלמידה ממוצאת , לא כזאת טובה ברוב ולא איומה בכולם. אין לי חברים בבית ספר, יכול להיות שזה בגללי. אני התעקשתי ללכת לבית ספר רגיל ולא לנכים כמו שאמא התעקשה. אז להיות חבר\ה טוב\ה של ילדה עם כיסא גלגלים זה תיק ,והתלמידים כנראה ממש לא רצו אותו על הגב שלהם. אבל גם אני לא תרמתי לזה, אני לא ניסיתי. מה שכן , כן יש לי חברים, בעצם אחד ,החבר שלי. הוא גבוה עם שיער שחור ועיניים ירוקות שלרוע המזל הוא לא אחד שאפשר להביא להורים. קוראים לו רועי . הבעיה היא הדרך שבא הכרנו. תפסתי אותו גונב וטוב משם זה באמת כמו באגדות או בסיפורים המחודשים של האגדות . מאז אני די עוזרת לו לגנוב, אבל הוא לא רע. אני בדקתי את המניעים מכל כיוון. הוא לא גונב כסף ובטח שלא מחסרי ישע. הוא שומר על חבריו שכמותו לא רצו ללכת לבית יתומים ולהירקב שם עד שמישהו יחליט בטובו לאמץ אותו. אני תאמת מאז הפעם הראשונה קוראת לו הוד או רועי תלוי במצב רוח. הוד זה כמובן על שם "רובין הוד" . למרות שאח שלי קורא לו רובין אני מתעצבנת . בכל מקרה אז הלכתי עמוק מידי למקומות לא קשורים. אז שמי סערה ואני בעלת שיער חום ועיניים כחולות, אני האחות האמצעית ואני בת 15. תהנו.

פרק 1- יום לפני
כדי שתבינו על מי אתם קוראים תכנסו ליום בחיי. יום לפני שהתחלתי את כל הסיפור. זה היה יום שישי אני חושבת. לפני אני לא בטוחה כמה זמן אבל פחות משנה. התחלתי את היום בזה שאמא העירה אותי ושמה אותי על הכיסא שלי. כל בוקר אותו סיפור, היא חייבת לעבוד בשעה 7 אז היא מעירה אותי שעה לפני כדי שהיא תוכל לארגן אותי. כמה פעמים אמרתי לה שמכנסיים או חציות אני מסוגלת ללבוש לבד. זה לא כאילו גם אין לי ידיים. אבל היא מתעקשת ובבוקר אין לי מספיק כוח וערנות כדי להגיד לה על זה משהו. אחריי שהיא הוציאה אותי מהצחצוח שיניים היא הורידה אותי מהכיסא אל הכיסא המיוחד שהתקינו לי כדי שאוכל לרדת המדרגות. זה כזה מתיישבים ואז לוחצים על הכפתור והוא מוריד אותי. אחריי זה היא רצה להתארגן לעבודה ואני נשארתי בבית עם אחי ,ואחותי, מסתובבת בבית. או יותר נכון מתגלגלת בבית. כמו כמעט כל בוקר אני פגשתי בדרכי לסלון את ענבל זעופת פנים. אני יודעת שהיא תמיד כועסת עלי אבל לא תמיד הבנתי למה. פעם אחת שמעתי אותה אומרת שהיא מקנא בי . מה יש לקנא? כל הזמן מלבישים אותי, מעבירים אותי ממקום למקום , מקרקרים סביבי ודואגים ומרחמים וזה הכי מעצבן. אם יכולתי הייתי מתחלפת בחוסר תשומת הלב שהיא מקבלת ובעצמאות שיש לה למרות שהיא קטנה ממני . רק לידה הרגשתי שהיא כל הזמן חושבת שאני עושה לה דווקא. אני מודה שלפעמים זה נכון . אבל תודו שאני לא יכולה לרחם על עצמי כל היום. אז אני תמיד הפקתי את המירב מהיותי חסרת רגליים ובעלת כיסא גלגלים. דברים כמו מה שעשיתי באותו יום. אה ואם את קוראת את זה ענבל , סליחה. מה שקרה הוא שדרסתי את הרגל שלה בכוונה בדרכי לסלון והיא בעטה לי בגלגל כי היא ידעה שזה בכוונה וגם צעקה עלי- מעצבנת! אם אמא לא הייתה פה הייתי מפילה אותך. היא כמעט דחפה אותי אבל אמא באה וטוב אני יצאתי מעונש בטענה שאני לא התכוונתי והיא נכנסה לעונש בטענה שאסור לה לנסות לפגוע בי הילדה חסרת הישע. היא לא אמרה במילים האלו אבל זאת הייתה הכוונה. ענבל חזרה לחדרה כעוסה וממלמלת על הדאגנות המיותרת של אמא. בנוגע לדאגנות המיותרת , אני לגמרי מסכימה עם ענבל. אם אבא היה עובד מחוץ לבית אמא הייתה עוזבת את העבודה שלה ונשארת צמודה אלי כדי לא יקרה לי שום דבר. למזלי היא עובדת מחוץ לבית. בכל מקרה אחריי שהשתעממתי מול הטלוויזיה הטלפון שלי צלצל . עניתי ,זה היה רועי. ישר באתי לעלות לשים את הרגליים אבל אז נזכרתי שענבל בחדר ואין סיכוי שהיא מרימה אותי, שדוד הוא האחרון שאני רוצה שהוא ידבר איתי ואבא עובד. אמרתי לרועי שאני כנראה לא אבוא , הוא טיפה התאכזב אבל הבין אותי. גם אני התאכזבתי. אני שונאת את הכיסא שלי וזה שאני לא יכולה ללכת בלי הרגליים שהכנתי. ויותר מזה שנאתי את איך שהיום התקדם אחי הגדול בא לתוך הסלון ושאל אותי- גלגלים , רובין הוד קורא לך? . כן אני יודעת שזה מטופש אבל זה הכינוי שהוא קורא לי. סובבתי את הכיסא אליו ,גלגלתי עיניים ועניתי- מה זה עניינך ? ואז חזרתי להטפות שלו- את לא חייבת לעזור לגנב , הוא בטוח מנצל את הכוח שלך. אני תמיד הסברתי לו שרועי הוא מכשף אבל הוא המשיך. אתם יודעים אח גדול ומגן. רק לפי האופי היה אפשר לדעת שהוא הבן של אמא . הדאגה עברה אליו בתורשה אבל ניראה לי שרק אליו. בכל מקרה הוא כמובן לא הציע עצמו להרים אותי לשם כי הוא יודע בדיוק לאן אני הולכת אבל אני באמת ניסיתי לדבר אליו בנחמדות וביקשתי- אתה יכולה להרים אותי, אני רוצה לחזור לחדר. הוא כמובן היה גלוי ואמר- את יודעת שאת תסתבכי. וברגע הזה הפכתי לטיפה אכזרית- אני לא הולכת לשם, ביטלתי שמח. ו.. אני חייבת לעלות לשירותים יש לי ענייני נשים. בלב חייכתי אבל ניסיתי לגרום לו לרצות פשוט להרים אותי ולעזוב אותי בשקט. כמובן שזה עבד, כמו כל גבר או נער ששומע את צמד המילים- " ענייני נשים" הוא דבר שמפחיד או מגעיל אותם והם מפסיקים לחקור. ברגע שהגעתי לגיל 12 התחלתי לעשות את זה וגילית שזה עובד מצוין. הוא הרים אותי בזהירות כי ניראה לי שהוא חשב שאני במחזור. אני כמעט התפקעתי מצחוק מולו. הוא העלה את הכיסא שלי למעלה ושם אותי שהגעתי למעלה . הודעתי לו במילה אחת – תודה. לא הייתי מסוגלת להמשיך כי ידעתי שאם אני המשיך אני אקרע מצחוק עליו. הוא הלך ותוך כדי המשיך להטיף לי עד שנמאס לי והקפאתי אותו. ההקפאה שלי עובדת לחצי דקה ככה שתמיד הייתי צריכה למהר כדי לא להיתקע בהרצאה שלו שוב. ככה עשיתי. סובבתי את הגלגלים כל כך מהר שהופתעתי שלא נפלתי. הוא חזר לעצמו והתעצבן אבל אני כבר נכנסתי לחדר וצחקתי כמעט בלי סוף. הפעם התלבטתי אם להודיע לו שאני כן אפגוש אותו או פשוט לא ללכת . לפעמים לא ממש היה לי כוח. ואני הרי לא ממש יכולה לצאת. לפי טון הדיבור של דוד הוא לא היה נראה כמו אחד שיוצא. באותו יום פשוט חשבתי שכמו כל סופ'ש אמא לחצה עליו לבטל את כל התוכניות שלו ולשמור עלי. כי הרי בסופש לאבא שלנו יש הכי הרבה עבודה והוא עסוק. אז עד אחר הצוהריים הייתי בחדר. שמתי את הרגליים, הורדתי את הרגליים. הסתובבתי בחדר עם הכיסא , הסתובבתי עם הרגליים. ומה שעשיתי בשאר הזמן היה פשוט לבנות עוד דברים עם מתכות. לרוב הם היו חסרי משמעות או סתם מקום שבו יכולתי לשים את הרגליים אבל זה היה מספק. הייתי יכולה לחפור לכם במשך שעות על מה שאני בונה אבל בעיה אחת, אמא נזכרה להזכיר לי שלא אכלתי היום. היא כמובן אמרה שהיא אמרה לאבא והוא אירגן לי ארוחת בוצריים . דוד דפק על הדלת ואמר לי שאבא קורא לי. הוא שאל אותי אם כבר סיימתי את העייני נשים כי הוא כבר רוצה ללכת. אמרתי לי שכן והוא פתח את הדלת . הוא ראה אותי מורידה את הרגליים המכניות שלי ומתיישבת על הכיסא והוא הסיע אותי למטה . משם הוא בא איתי , הראש שלי כשאני על הכיסא גלגלים מגיע לגובה הבטן שלו ושמעתי אותה צועקת מרעב אז הוא בא לגאול אותה מייסוריה . הוא התקדם ואבא הניח את הצלחת מולי . הוא דאגן אבל הוא קצת פחות לחוץ בנוגע לעצמאות שלי. התקדמתי ואכלתי. רק שאני אוכלת יש לי יתרון כי אין לי שום סיבה לקום . בסופו של דבר התקשרתי לדבר עם רועי אחריי הארוחה . אבל הוא לא ענה. ודוד שם לב לזה. בגלל שרועי היה החבר שלי ובכללי החבר היחידי שהיה לי אז לא היו הרבה אנשים שכבר יכולתי להתקשר. דוד זרק הערה בשקט כדי שאבא לא ישמע ואמר- אולי רובין הוד הסתבך. עשיתי לו פרצוף כועס וגלגלתי את הכיסא שלי משם. הוא רק צחקק מאחורה .לפעמים נידמה לי שהוא נהנה מלצחוק עלי ועליו. הוא גם היחיד במשפחה שמתנהג לנכות שלי כדבר מצחיק במקום להתייחס עלי כשברירית שכל התעקלות במשהו אומר שאני צריכה מיון או לחץ היסטרי. אבל הוא התנהג כאח גדול ,שומר ומעצבן. הוא מסתכל עלי כל הדרך שאני עושה למדרגות כי הוא כבר ידע שאקרא לו. הוא אפילו לא חיכה שאבקש והרים אותי למעלה. ברגע שנכנסתי לחדר , ניסיתי עוד שלוש פעמים להתקשר אליו ללא מענה. עד שהוא ענה לי לבסוף לא נתתי לו להוציא מילה. אמרתי בקול רם כמה שאני כועסת עליו שהוא לא ענה . בסוף גם נתתי לו לדבר , קצת. -אני מצטער פשוט תלו האזהרה לגבי ולא ידעתי אז… העניינים התגלגלו מהר מאוד, קיצר אני עובר לעיר כי פה כולם עם כולם ידעו עלי לפני שאני אספיק לקום מהממד . הוא אמר את זה והתנשם , אני באמת ריחמתי על הלחץ שלו והתבאסתי על זה שהוא התכונן לעזוב כי לא ממש יכולתי לבוא לעיר בלי להודיע לאף אחד, וגם אם יכולתי לא הייתי יכולה להגיע כי אני צריכה הסעה מותנית בשם אמא או אבא לכל מקום והכי חשוב החקירות. אמרתי לו שזה בסדר ושיטעין כל יום בקניונים כדי שנדבר בטלפון. הוא שמח לשמוע שאני נרגעתי אבל אני לא. את כל התסכול שלי בחיים יכולתי להוציא עליו ובסוף לא עשיתי את זה . והדבר הטריף אותי. כשהגיע הערב ענבל דפקה לי הדלת ונכנסה לפני שהספקתי בכלל להגיד אם בסדר או לא . אבל זה היה רגיל. היא לא מתה עלי מהיום שהיא למדה לעשות פרצופים ולמי. כשאני חושבת את זה ברגע שהיא הגיעה לגיל 5 היא באמת הגיבה לראשונה כמה שהיא שונאת אותי. היא תמיד מתנהגת כאילו אני האחות הלא נכונה והיא הייתה אמורה להיוולד לפני. אל תנסו להבין , בראש של ענבל אין הרבה היגיון והיות וכל הזמן היא פועלת מרגש ורגש זה לא דבר הגיוני. בכל מקרה היא נכנסה לא הסתכלה לי בעיניים ואמרה בחוסר רצון–אני מצטערת שבעטתי בך. היא טיפה גלגלה עיניים והיה אפשר לראות שהיא ממש לא בעניין של להתנצל בפני שהיא כעסה עלי בגללי. אני הבנתי אותה התקרבתי עם הכיסא חייכתי ואמרתי לה- הכל טוב. ניראה לי שאני אפחית בדריסות. איך היא כעסה , זה היה כיף . תאמינו לי שזה כיף.