גורל *לפני 17 שנה*

איך אפשר להסתכל על משהו ולהחליט, זהו אני מאוהבת? איך זה אפשרי? מה אמורים להרגיש. איך אמורים להגיב לרגשות כאלה אינטנסיביים?
את התשובות לשאלות האלה לא ידעתי במשך 18 שנה. 18 שנה שבהם לא היית חלק מהחיים שלי.
אני זוכרת את אותו יום לפני שנה בדיוק שמהרתי לאיזה שהיא פגישה חסרת תועלת, שהיתה ממש חשובה בזמנו. אבל בגללך פספסתי את הרכבת הזאת. אתה זוכר את זה? אתה מקשיב לי?
כי אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אני זוכרת שעמדת על הרציף וחשבתי לעצמי שחטא להיות כזה יפה. ושבטח החיים שלך לא קלים כל כך בגלל המראה שלך. כל כך גבוה. שחשבתי לעצמי שאם אני יעמוד לידך תצטרך להוריד את הראש כדי להסתכל עליי .
החולצה שלבשת אז היית לבנה. והיה אפשר לראות את השרירי בטן המושלמים שלך.
מהמרחק שעמדתי בו לא יכלתי להגיד במדוייק מה צבע העניים שלך. אבל כן ראיתי עצמות לחיים גבוהות מכוסות בשכבה דקה של זיפים.
רציתי לגעת בך כל כך. רציתי להרגיש איך זה להחליק עליהם את היד שלי. בהיתי בך כל כך הרבה זמן שכבר שמת לב. ואני המשכתי לבהות ולחשוב כמה היה נחמד אם משהו כמוך היה יכול להיות שלי. אבל הרגילות נדפה ממני. אפילו הייתי טיפה שמנמנה. לא משהו מגעיל. רק איזה כרס קטנה שלא הזיקה לאף אחד. אבל בדיוק שהרכבת שלי הגיע, בשנייה הזאת שהרכבת עצרה ובאתי לעלות עליה. הרגשתי משהו תופס לי ביד. עוצר אותי, מונע ממני מלהכנס לרכבת. ושנייה אח\"כ. הרכבת כבר נסעה. אוי, הייתי כל כך עצבנית. ובלי להיות מודעת . אתה היית מוקד הזעם שלי. הסתובבתי ואמרתי לך בזעם יוקד \" מאיפה החוצפה! בגללך אני יאחר!\" אבל ברגע שהמילים האלה יצאו לי מהפה והבנתי שאתה היעד שלהם. סומק עז הציף אותי מכף רגל ועד ראש. ומשהו שלא קרה לי לפני זה קרה עכשיו. אני גמגמתי. כן כן אני האדם עם המזג החם והבטחון העצמי העודף גימגם. זה לא שאני מאבדת את הלשון שלי למראה של אנשים יפים מידיי . לא. אלה היו העניים שלך. המראה הכי מושלם מעולם. כי אחת המם הייתה אפורה. כמו יום מעונן שלא ראה שמש. והשנייה כחולה כמו מים שההשתקפות של השמש רוקדת עליהם. ברגע שהעניים שלנו נפגשו אני ידעתי שכלום לא יחזור להיות אותו הדבר.
אבל עכשיו. שנה מאוחר יותר. אני עדיין מסתכלת על אותן עניים מקסימות.. אותן עניים שימשיכו לעצור לי את הנשימה בכל פעם שהם יתנו לי מבט חודר. ההבדל היחיד בעניים האלה. מאותם עניים לפני שנה . זה שהעניים האלה לא שייכות לך…