בת לוויה-9

בימים הבאים הסתובבנו בכל רחבי אנגליה. קרו בעיקר בדק דברים בספיות ציבוריות או דיבר אם אנשים שנראו לי אקראיים לחלוטין שיחות אורכות שלא הייתי נוכחת בהן, היה גם חלק מעשי, אבל קרו העדיף להרחיק אותי מכל אקשן בטווח של תשעה קילומטרים. מעוד מהר הימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים. אחרי כמעט ארבעה חודשים בדרכים סוף סוף עזרתי אומץ לשאול את שלוש השאלות שהעיקו אלי כבר שבועות "קרו כמה זמן זה יימשך ככה?" אני שואלת כמעט בלחש, מאז אותה פעם קרו לא צעק אלי שוב או שום דבר בסגנון. אבל עדיין אני כבר הבנתי שהוא לא כל כך תמים כמו חשבתי בהתחלה. "אני לא יודע בדיוק. להערכתי בערך שבוע" אני מחייכת. "ואז מה?" הקול שלי נשמע הרבה יותר נרגש ממה שהתכוונתי שהוא ישמע. הפנים של קרו מקדירות, "אז נסיים את המשימה" אני לא שואלת לפשר הדברים, יש לי עוד שתי שאלות. "יש עוד כמוך?…" הקול שלי רועד בצורה בלתי נשלטת. אך שום כאב לא נגלה בעיניו. הא לא מתחיל לבכות או מתרחק ממני בסערה כמו שחשבתי שהוא יעשה, הוא פשוט עונה לי בקול קר ורובוטי. "לא" והנה מגיע השאלה שהכי פחדתי ממנה, אבל יש דברים שבן אדם צריך לדעת. "למה את לובש את המסכה?" הקול שלי כל כך חלש שבהתחלה אני חושבת שהוא לא שמע. אבל הוא בהחלט שמע, קרו נעמד מולי. בכל אישיותו העוצמתית. בדיוק שאני מחליטה שהוא הולך לדקור אותי בבטן אם החרב שלו. הוא עונה לי. "זה החוק השלישי" היד שלי רועדת. "מה זאת אומרת?…" אני שולת יותר מדי שאלות אני יודעת את זה אבל אני לא יכולה לעמוד בסקרנות יותר. "יש לי שלושה חוקים, אני מעדיף למות מאשר לעבור אל אחד מהם. הראשון, מה שברשימה אני עושה. בלי שאלות ובלי ויכוחים. השני, בן הלוויה, או כל אדם אחר שנמצא איתי בעדיפות ראשונה, ואני מחויב להגן אליו. החוק השלישי" הוא מתקרב אלי עד שעיניו היוקדות בכחול נמצאות סנטימטרים ספורים משלי. "אני לא, מוריד, את, המסכה." אני בולעת רוק ומהנהנת.
קרו ממשיך ללכת ואני מאחוריו. ליבי דופק במהירות. אף פעם לא פגשתי אדם בעל חוקי ברזל כל כך ברורים. מעניין למה הוא זקוק להם כל כך. אני נזכרת במשהו שראיתי פעם. יום אחד בשעה שישנו אל גדת האגם ביורקשייר, התעוררתי באמצע הלילה התכוונתי לחזר לישון. אבל אז שעמתי קול, התקדמתי לעבר מקורו בשקט רב ככל האפשר, וראיתי מראה מוזר כל כך. קרו ישב אל גדת הנהר והביט בהשתקפות של עצמו,כל פעם הוא שלח יד לעבר המים וברגע שהוא נגע בהם. ידו פשוט שברה את מרקמם המושלם. כצפויי ממים. אך קרו משך את ידו במהרה. כאילו נגע במחבת רותחת, ואז חזר לתנוחתו הקפואה ובהה בהשתקפות שלו. יכולה להישבע שראיתי טיפות שמפרות פעם נוספת את השלמות החלקה של המים. ולא ירד גשם באותו לילה.