בת לוויה-4 חלק א'

"את באה?" קרו שואל מליד דלת הקרון, "אני כבר יוצאת" אני אוספת את חפצי המועטים.
תיק גב, ובו בגדים, כלי רחצה, והמחברת שלי, שם אני כותבת הכול, בין היתר יומן אישי.
אני מעמיסה אותו אל גבי והולכת לכיוונו של קרו. אפילו שהוא עומד בצד כולם מתנגשים בו, כאילו הם בקושי שמים לב שהוא שם. "אם רק ידעתם" אני חושבת "מה הוא באמת." אבל לא נראה שזה מפריע לו.
שנינו יוצאים מהקרון לרציף העמוס, ומפלסים את דרכנו ליציאה. אפילו הצורה שבה הוא הולך מקסימה אותי,
נראה שהוא אף פעם לא מרים את רגליו מהקרקע, לא באמת. משהו בתנועות שלו מזכיר לי זרימה של מים.
לרגע אני חושבת שקורת ברזל ארוכה שמישהו סוחב תוריד לו את הראש, אבל הוא מתחמק ממנה בחינניות.
לבסוף אנחנו נמלטים מהרציף ההומה, ישר אל תוך היער העבות. נראה שסוף סוף שריריו נרפים קצת.
לאחר בערך עשרים דקות הליכה הוא פושט את המעיל וחושף את החולצה השחורה ממקודם. הפעם ללא חיפויי העור, ופורש את כנפיו, וככה הוא נראה שוב כמו שהוא נראה שפגשתי אותו, מעורר יראת כבוד.
יצור זר וקסום, יפיפה.