בת לוויה-14

"זה לא אותו דבר קידו!!!" הוא צועק אלי. פגעתי בנקודה רגישה, אני צריכה לסתום את הפה. אבל אני ממשיכה בכל זאת. "מה לא אותו הדבר כאן בדיוק קרו?! מה?! למה אתה שונה מהענקים האלה?!" אני צורחת. "אני… אני…" הוא מגמגם "זה מה שחשבתי!" אני צועקת אליו. "מתי כבר תביני שהדברים יותר מסובכים ממה שאת חושבת שהם!!!" הוא נשמע נואש. "אני הבחור הטוב! אני הבחור הטוב! הם הרעים!!!" העיניים שלו נוצצת. לא יתכן שהוא כמעט בוכה. "אין כאן בחור טוב קרו!!! ואם יש אז הוא בהחלט לא אתה!!!" הקול שלי כל כך מלא כאב. הוא מביע את כל הרגשות הסוטרים שמציפים אותי, מאיימים לחנוק. "קידו" הוא כמעט מתחנן "אני טוב… בבקשה…" ואז ההבנה מחלחלת בי. קרו ממש מתחנן בפני. הוא חייב שאני אגיד את זה, הוא חייב שאני אגיד שהוא הצד החיובי בכל העניין הזה. אולי הוא יותר משוגע ממה שחשבתי… אני ממשיכה ללכת. "מה בדיוק את עושה?" רעד קל שבקלים מתגנב לקולו. "אני ממשיכה ללכת. נסיים את המשימה. אתה בא?" אני שואלת. הוא מהנהן והולך לפני בראש מורכן. הוא עדיין שולח מדי פעם מבטים מלאי ירע לירח כאילו הוא מפחד שהוא אכזב אותו.
לבסוף אנחנו מגעים לקרחת יער ענקית. אגם קטן במרכזה. קרו מביט בבואה שלו, מוציא את שק השינה מהתיק ופורש אותו. שק השינה שאני יודעת שהוא לא משתמש בו. ומתחיל להדליק מדורה. "אז זה המקום?" אני שואלת, הוא מהנהן. "הרשימה אמורה להגיע מחר בבוקר. תנצלי את הזמן הזה לנוח" הקול שלו קר כל כך. אני פורשת את שק השינה ונשכבת בתוכו. האש מחממת את פני. אני מנסה לנתח את התנהגותו של קרו היום, אבל ככל שאני ממשיכה הכל רק מבלבל יותר.

אני לא זוכרת שנרדמתי, אבל אני כן זוכרת שהתעוררתי. מצאתי את קרו יושב על גדת האגם. חיוך זעיר של ניצחון על פניו. אני קמתי והתיישבתי לידו. "מה נעשה?" שאלתי בחיוך, מנסה להתעלם מאורעי הלילה הקודם. קרו משיב לי באותו חיוך, מן הסכמה שבשתיקה שלא נדבר על מה שקרה. הוא משך בכתפיו. "אולי נשחה?" אני הצעתי. הוא משך בכתפיו. "אני אקבל את זה ככן" אמרתי והלכתי למקום נסתר מהעין כדי להחליף לבגד ים. את האמת שהבאתי את בגד הים איתי חשבתי יותר על שחייה בנהר גועש לשם בריחה מאשר השתכשכות באגם. אבל למי אכפת. שאני חוזרת קרו קפוא באותה תנוחה. "שאמרתי שנשחה לא התכוונתי שתסתכל אלי שוחה. אתה צריך להיכנס למים בשביל זה." אמרתי בעוקצנות. הוא קם ועמד לצעוד בנוקשות לתוך המים, "לא אם הבגדים שלך גאון!" אמרתי ותפסתי אותו בצאוורון חולצתו, קרו נדמה כמי שהתעורר מחלום "אופס… אני לא כל כך מרוכז" הוא אומר ומגרד את אחורי ראשו "מה אתה אומר! לא שמתי לב!" אני אמרתי בסרקזם. הוא צחק קצת. "טוב אז בוא נתחיל מזה שתוריד את השריון המוזר שלך." במהרה קרו נשאר רק במכנסיו השחורים. "פיץ' זה באמת הכרחי?" הוא שאל, הנהנתי. הוא שרירי, מעוד. "טוב אז תיכנס!" הכרזתי בחגיגיות. הוא בחן את המים עוד קצת. הסתכל אליהם. בשלב מסויים הוא רכן קרב כל כך לשפת המים שקצה אפו הישר כמעט טבל בהם. בשלב הזה כבר לא יכולתי להתאפק ודחפתי אותו פנימה. ונכנסתי אחריו. עמדתי אם הראש מחוץ למים, האגם הזה היה עמוק באופן מפתיע, קרו פרץ החוצה. "קידו! למה זה היה טוב?!" הוא שאל בקול נוזף. "זה היה מצחיק" אמרתי.
שחינו עוד בערך חצי שעה. ואז קרו יצא. "לאן אתה הולך?" שאלתי "שחינו מספיק" הוא אמר בקול קודר. אני בלעתי את רוקי.
אחרי רבע שעה העיט הגיע. הוא הפיל את הרשימה ישר לידיו של קרו. וזה פתח אותה. עיניו נפערו והוא החוויר כל כך שחששתי שהוא הולך להתעלף. "לא…לא… זה לא יכול להיות…" הוא אמר בקול מבועט. "מה כתוב שם?" ששאלתי בקול שקט. הוא לא ענה. "קרו מה כתוב שם?!" צעקתי ביאוש. הוא הישיר אלי מבט, עיניו הבוהקות בגוון לא טבעי של כחול היו כמו סכינים שפילחו את חזי. הן היו מלאות בכאב "המשימה האחרונה שלי היא…" קולו נשבר
"להרוג אותך"