בת לוויה-13

קרו נראה מעט נרגש, לפי דבריו נותרה רק רשימה אחרונה, והיא אמורה להיות קצרה, ואז נסיים את המשימה. החיוך לא יורד מפני כל היום, אבל זה קצת מוזר לי, קרו כל כך ניסה להרחיק אותי מכל אפשרות זעומה לסכנה. עד שראיתי קרב אחד מאז תחילת המשימה, הוא אומר שהיום נגיע למקום שכל כך היינו צריכים להגיע אליו. אך הוא עדיין לא מספר לי איפה זה. שאנחנו הולכים בין העצים אני בקושי יכולה לראות משהו, קרו מסרב בכל תוקף להדליק פנס, אולי הראייה שלו יותר טובה משלי, ככה שאני עוקבת אחריו באור הקלוש שמספקים הירח והכוכבים. קרו מביט בירח כאילו כדי לבדוק את הכיוונים, אבל הוא מסתכל אליו במין חיבה משונה. כאילו הירח היה דמות בוגרת שאליו לרצות. ושהוא אוהב בכל ליבו.
הירח הוא היחיד שזוכה במבט הזה
הוא נעצר בבת אחת. גופו מתוח, חרד. "מה קרה?" אני שואלת בקול רועד. הוא מביט סביבו בבהילות מחפש משהו נואשות. "קרו מה קורה כאן?!" נשימותיו הופכות מעט קצרות יותר, הוא מעביר את היד בשערו השופע, כמו תמיד שהוא לחוץ. "תחפשי מקום להתחבא בו" הוא אומר בקול יציב, אני מתחילה לעשות כמוהו, אבל קרו לא נותן לי להתחבא במרחק של יותר מעשרה מטרים. לפתע הוא מזדקף, השרירים שלו כל כך מתוחים שאני חוששת שהם עלולים להתפקע. "הם כאן" קולו נשמע לחוץ אבל לא מפוחד. הוא כן חושש ממשהו, אבל לא נראה לי שזה חשש לשלומי, אלא משהו הרבה יותר גדול מזה. אם לא הייתי יודעת הייתי חושבת שגורל העולם מונח על כתפיו, הוא דוחף אותי מאחורי שיח גדול באגרסיביות קצת מוגזמת. הוא נעמד מולי במרחק נאה, בצורה שלא תסגיר את מיקומי אבל תתן לו את האפשרות להגן אלי במקרה הצורך, שלושה ענקים פורצים מבין העצים. הם גדולים פי שניים או שלושה מהענק הראשון שראיתי. הם שואלים אותו איפה אני, בקול גס ונמוך. הם לא מדברים אנגלית. אבל אני מבינה אותם איכשהו,
חשבתי שהם לא יכולים לדבר… אבל נראה שקרו שומע רק שאגות. "אנחנו לא רוצים להילחם, רק אותה." למה הם רוצים אותי? אבל קרו מסתער אליהם, אני יודעת שהוא לא מבין מה הם אומרים. הוא שומע רק קולות גרוניים עמוקים שמהם מורכבת השפה. לא יודע שיש להם משמעות. הוא דוקר ענק אחד בבטן אך זה זז הצידה, קרו נוחת בגלגול וממהר להחליף אסטרטגיה, הם יותר כבדים ממנו פי כמה וכמה. אני יודעת שהוא הולך לנצל את זה. הענקים שולפים חרבות חדות כתער. ומסתערים על קרו, סגנון הלחימה שלהם הרבה פחות מעודן משלו, הוא מסתמך על משקלם הכבד והיתרון המספרי שלהם. קרו מנצל בדיוק את התכונות ההפוכות. ולכן אף אחד מהם לא מצליח ליגוע באחר, משהו שונה בקרו הפעם. נראה שלא החוק השני מניע אותו להילחם, אלא משהו אישי ועמוק בהרבה.
קרו רוצה להרוג אותם. לא רק כדי להגן אלי, אלא גם לשם ההרג עצמו, עצם הפגיעה ביצורים האלה מעניקה לו סיפוק. היא נותנת לו מטרה.
קרו פונה לצד אחד, ישר לתוך המלכודת שהציבו לו, אבל ברגע האחרון הוא מזנק זינוק אדיר על גבו של אחד מהם ותוקע את חרבו בעורפו של הענק. אני שומעת את צווחות חבריו, אני רוצה לקום ולעצור את הזוועה, אבל האזהרות החוזרות ונשנות של קרו נוטעות אותי במקמי, אחד מהענקים מציע לשני לסגת, אבל השני נחוש לנקום את מות חברו, דמעות מאיימות לפרוץ מעיני. קרו עומד לכרות את רגלו של הענק שרצה לברוח שהשני נועץ את החרב בירחו, קרו שואג מכאב ומזעם, חרבו מצליפה כל כך מהר שאני בקושי יכולה לראות את הפעולה, רק את הענק הנוקם נופל על הקרקע והשני בורח, קרו מתכוון לרדוף אחריו ואז הוא נזכר בי. הוא מביט מסביבו פעם נוספת, מוודא שהשטח נקי, ואז וניגש אלי ומושיט את ידו, אני קמה בכוחות עצמי, "קרו…" קולי רועד "אני שמעתי אותם, הם דיברו בניהם" עיניו מתרוקנות מאושר הקרב, הן מתמלעות בהפתעה והכחשה. "אני לא יודע מה שמעת! אבל זה ממש לא היה מה שחשבת שזה! אני אמרתי זאת בעבר, ולא אחזור על דברים אלה שוב!!! היצורים הנוראים האלה לא מדברים!!! הם רק…" נראה שהמילים נתקעות בפיו. "רק… דברים!!!… יצורים זרים!!! ואכזריים… חסרי מחשבה… רק פולשים… הם זרים בעולם הזה… הם… הם… הם שונים ורעים… אין להם חוקים, אין להם תרבות, אין להם רחמים…" הוא מסיים כמעט בלחש. הלב שלי צורב, וגם הגרון. כל הגוף והנפש שלי רק רוצים להתפרק, אבל אני מצליחה להוציא מפי שתי מילים יחידות. "ואתה לא?"