בת לוויה-12

אני כותבת ביומן.
"יום ראשון, עברו ארבעה חודשים וחמישה ימים מאז שעזבתי
מאז אתמול בלילה אני חושבת אל קרו בצורה קצת שונה. משום מה יש לי תחושה שאני אפילו לא קרובה להבין מי הוא ולמה הוא מי שהוא. אני לא שואלת, כי אני יודעת שהוא לא יענה. מה שהכי מסקרן אותי זה החוק השלישי, איזו סיבה אפשרית יכולה להיות לו לשים את המסכה הזאת? אולי יש לו איזו כוויה מחרידה אל החלק התחתון של הפנים. אבל קרו הוא לא מהטיפוסים האלה, הוא יתגאה בפצעי הקרב. יכולה להיות לקרו צלקת? הרי הפצעים שלו מחלימים במהירות כזאת… לא אני בטוחה ראיתי כמה צלקות קטנת שנשארו לו מקרבות. אבל קשה לי להאמין שהוא ירצה להסתיר אחת מהן בצורה כה קיצונית, אני חושבת אל איך שנגע במסכה באופן לא ודע שדיבר אל העיט. אולי יש לו שם איזשהו סוג של אות קלון… לא לא זה לא יכול להיות." "קידו! את ערה?!" אני שומעת את קולו מבין העצים. אני דוכפת במהירות את היומן לתיק שלי, וחוזרת לשבת בתוך שק השינה. וכן הוא קורא לי קידו עכשיו. בנוסף לכינויים ילדונת, סוויטהארט, ופיץ'* (אמרתי פעם אחת שאני אוהבת אפרסקים! פעם אחת!) "אם לא אז אני מניח שהערתי אותך! טוב בכל מקרה אנחנו צריכים לזוז!" הוא יוצא מעבר לקו העצים. בלבוש מלא וחמוש בחרבו, כמובן הוא בטח ער כבר שעות. אם ישן בכלל, אני לא בטוחה לגמרי שקרו בכלל מסוגל פיזית לישון, זה מה שהוא אומר לי בכל מקרה. "כמו שאתה רואה אני כבר לגמרי ערה." אני עדיין לא הסתגלתי לשעות המנוחה שמשונות של קרו, אנחנו הולכים לישון בשש או שבע בערב (אני לפחות) וקמים בשתיים עשרה או אחת. קרו טוען שהוא מעדיף להתקדם כמה שיותר בלילה כדי למנוע את הסיכוי הקטנטן שניתקל במשהו, אבל לדעתי הוא פשוט די שונא שמש חזקה. אם עור כמו שלו לא קשה להבין למה. שהשעה מתקרבת לאחת עשרה בצהריים קרו נראה כאילו הוא דועך. הוא הולך מעט לאט יותר, מצב הרוח שלו רע יותר. ונראה שהדבר במרגיש לו הכי טבעי לעשות זה להישכב במקום מוצל ולא לזוז משם עד השקיעה. אני תוהה אם לפני שאני הגעתי קרו התקדם רק בלילות. אבל עכשיו אחת בלילה והוא במיטבו. "קומי קומי! אנחנו צריכים לזוז!" הוא נשמע עליז, אולי עליז מדי "וואו. מי אתה ומה עשית לקרו הזועף שאני מכירה?" אני שואלת. הוא מגלגל עיניים "נורא מצחיק קידו" אני מחייכת ונעמדת, "טוב רק תן לי להסתרק קצת…" בזמן הזעום שלוקח לי להסתרק הוא כבר סיים לאסוף את הדברים שלי, הוא מגלגל את שק השינה לגודל קטן כל כך שאני לא חושבת שזה ממש אפשרי מבחינה פיזיקלית, ומכניס אותו לתיק יחד עם הבגדים המועטים שלי מחברת ציור ועפרונות, וכמובן היומן (שאני מסתירה עטוף באיזו חולצה) ומעמיס אותו על גבי. את האמת זה מוזר שקרו הוא כזה חולה נקיון וסדר, להתחשב באיך שה"בית" שלו נראה, אבל מי אני שאשפוט, אני מסודרת פחות מרעידת אדמה, בנוסף אני שמה לב שיש דברים שהוא עושה בכל יום, גם אם אין בהם צורך. הוא חייב למרק את החרב שלו כל פעם לפני שאנחנו הולכים לישון, גם אם הוא לא הוציא אותה מהנדן כל היום. מאילה את זה אני מבינה, אבל מה הטעם להסתכל בהשתקפות שלו כל פעם שאנחנו עוברים ליד מים או מראה כל שהיא. כיאילו בשביל לבדוק אם הוא עדיין שם. טוב אני מניחה שחיים אין-סופיים יכולים טיפה לשגע אותך.