בת הארי פרק 1 *****

כבר שנתיים שאני מסתובבת ברחוב. דווקא עדיף מאשר להמשיך לחיות עם האיום הזה, אבל אני מתגעגעת להורים. אני יסביר. ההורים שלי היו אנשים מדהימים שגידלו אותי בחום ואהבה במשך 8 שנים. ביום ההולדת ה – 8 שלי, הם לקחו אותי לראש הביג בן, כמתנה. (אני גרה בלונדון) אבל היום הולדת שלי כנראה היה היום הלא נכון ללכת בו לביג בן. כשכולנו היינו למעלה בראש הביג בן , היה פיגוע, של קבוצת מחבלים. ההורים שלי נספו, ואני נפצעתי קשה בשתי רגלי, בראשי ובידי הימנית. לקחו אותי דבר ראשון לבית החולים האזורי. אני רציתי לברוח אבל במצבי הגופני, כמו שאתם מבינים לא כל כך יכולתי. אז נתתי להם לטפל בפצעיי. הבן אדם היחיד שהיה לי אז, זו הייתה אחות בבית החולים. שמה היה אוליביה היא הייתה הבן אדם היחיד שאהבתי. היא התייחסה אלי כבת. אהבתי אותה. כשסיימו לטפל בפצע בידי, נשארה צלקת. לי זה לא הפריע, אבל אוליביה נבהלה. ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא אמרה שמה שמפריע הוא לא הצלקת, אלא הצורה שלה. עד היום לא הבנתי למה היא התכוונה, אבל לא רציתי ללחוץ עליה. לאחר סיום הטיפול בבית החולים, בעצב רב נאלצתי להיפרד מאוליביה. אבל לפני שיצאתי משם שמעתי אותה אומרת לסגן המנהל של בית החולים, "זאת היא, הופיע הסימן" . לאחר מכן לקחו אותי לבית יתומים. שנאתי אותו! אבל היתה שם ילדה בת גילי (הייתי אז בת 9) שהתחברתי איתה שמה היה אמילי. יום אחד היא הצביעה על ילד אחד ואמרה:" תיזהרי ממנו, הוא מתעלל בחדשים" הילד הזה נראה נבזי ושמן, בריון אמיתי. לא כל כך פחדתי. בכיתה ב' ילד אחד איים עליי שאם אני לא מביאה לו 40 דולר למחרת, הוא ירביץ לי מול כל הכיתה. (הייתי בת להורים דיי עשירים, אבל המחבלים גנבו את כל כספנו) לא פחדתי. לא הבאתי שום כסף. למחרת, הוא קרא לכל הכיתה שתראה אותו מרביץ לי ומתעלל בי. ברגע שהוא תפס בי, בעטתי לו במה שהבנים קוראים לו " ביצים" והוא נמלט משם כמו ארנבת. לילה אחד הרגשתי מחנק, עצום. כשפקחתי עיינים, הילד שאמילי הצביעה עליו כשבוע לפניכן, ישב עלי עכשיו. "ברוכים הבאים לבית היתומים…" הוא אמר בקול מרושע. "מה אתה רוצה?" עניתי בעצבנות. "לא יותר מדיי. רק הכסף שקיבלת מאוליביה. " מאיפה הוא יודע מי זאת בכלל? ועל הכסף שהיא נתנה לי כדי שאוכל להסתדר? "יש?" הוא שאל "תחלום!" עניתי לו. הוא שם את ידו על צווארי וחנק אותי. "יש?" הוא שאל בקול תוקפני בהרבה והידק את לפיתתו על צווארי. עכשיו פחדתי.
"יש…" עניתי בקול מפוחד. הוא עזב אותי ויצא מהחדר שלי ונכנס לשלו. שמעתי מחדרו לחישות. "זאת היא… " ועוד לחישות "היא נפלה בפח…."