בת בתולת החולות- פרק ראשון

גרגירי החול הזהובים כמו שקעו תחת רגליו.
ראשו דאב מהדרך הארוכה והמייגעת, מהנוף שלא נגמר, מגרגירי החול הרבים, מהצמא ומהעייפות. זה כבר מספר ימים שהוא ממשיך בצעידה ללא הפסקה. השמש חגה מעל ראשו גורמת לו להזות לעיתים קרובות יותר. ככל שחלפו הדקות נעשו רגליו כבדות יותר וכואבות והזמן חלף לו באיטיות משוועת. הוא חיכה כבר ללילה שיבוא, שיוכל להדליק לו מדורה קטנה ולנום לצידה, מוגן מחיות הטרף.
מדבר תפללאלת.
מרחבי החול האינסופיים, הגרגירים הצבועים בזהב ייחודי ודיונות החולות הגדולות אפיינו אותו יותר טוב מכל תיאור אחר. חול בלתי נגמר. כמו לשוט בתוך מדבר.
הוא שכן הי שם, הרחק, מבודד מכל העולם מוקף באוקיינוס תכול בלתי נגמר. מכל צדדיו היה מוקף המדבר במים תכולים, לא היה לו שום קשר לעולם החיצון. והבאים לשם, לדור, היו 'המקוללים'.
הכל ידעו על הרוח, על רוח החולות. לאחר שהוא נלקח.
הסולטן.
הם קראו לו הסולטן כשיומיים לפני שנלקח לנצח מביתו באה הרוח אליו וציוותה אותו לבא איתה, להיות הסולטן של הגולים למדבר. הוא אהב את הכינוי החדש שהוצמד לו, אך מעולם לא רצה לצאת לגלות. אבל הוא חטא לרוח, ואין שום דרך לחזור אחורה. לחטא לרוח זה פשע שמשלמים עליו ביוקר. מי כמוהו יודע. והוא נלקח. נלקח מביתו מחפציו ומחבריו ויצא ערום מכל במקל ובלפיד אל המדבר. הוא היה המקולל הראשון. הגולה הראשון. אך גם הסולטן הראשון. והאחרון.
הצעידה עדיין העיקה עליו. אבל המחשבות על עתיד חדש עזרו לו להמשיך ללכת מבלי לשים לב למאמץ. הוא היה לבד במדבר. בודד. אף אחד לא צפה בו. אף אחד לא הסתכל עליו. שם הוא יכל להוריד את המסכות שתמיד אהב לעטות. שם הוא יכל להיות עצמו. וחסן עצמו, עצמו באמת, לא היה מפחיד וגם לא איזה סופרמן מאגדות ילדים. הוא לא היה חזק. הוא אפילו היה חלש. חלש שחשב שללבוש מסכה עושה אותך חזק. וזה לא נכון. מי שנראה חזק מבחוץ אבל מבפנים הוא חלש, לעולם ועד יהיה חלש. אך מי שחזק מבפנים, בוטח בעצמו ולא מסתכל על מה יגידו. הוא החזק האמיתי. וחזק יהיה לעולם. כזה הוא לא היה. הוא אהב את ההצגה. אהב את המסכה שלו וטיפח אותה ככל יכולתו. בנה לה שרירם יפים וקוביות בבטן, תספורת ייחודית ומבע עז. אבל בתוך כל ההצגה הגדולה הזו ישבה נפש של ילד קטן ומפוחד, שגדל וחי על המחמאות והמבטים המעריצים שהיה מחפש ברחוב. זה היה הוא. בתחפושת.
הוא אהב להיות הוא. ההוא האמיתי שלו היה בן אדם ישר וחד. אמיץ אבל לא אביר על סוס. בן אדם עם נשמה גדולה שאוהבת להעניק. בעצם, כל נוכחותו שידרה מנהיגות. הוא נולד להנהיג. נולד לשפוט בצדק וחוכמה.
הוא היה בן אדם טוב.
…
וושינגטון.
עשר בלילה, שעה סבירה לחזור הביתה.
היא סידרה את הבית לכבודו, הכינה את ארוחת הערב שאהב ולבשה כתונת לילה יפה. יותר מכל דבר אחר בעולם אהבה ליס את הרומנטיקה. את הרגעים המתוקים שלה אתו. את המבטים, את הדיבורים ואפילו, את השתיקות.
הוא אהב אותה אהבה אחרת. אהבה שלא תלויה ביופי או בכישרון מסוים. אהבה שצריך להגיע לאיזו מדרגה מסוימת כדי לקנות אותה. היא גם אהבה אותו ככה. בלי שום סיבה מיוחדת. היא אהבה את הפשטות והכנות. בעצם, היא אהבה את עצם קיומו. את הדרכים בהם הסתכל על העולם בעיניים בריאות. את החכמה והעמקות. את המסירות והשקט הנפשי שלו, ששבה את ליבה על הרגע הראשון. את אייבי היא פגשה אז, על שפת הים. בגיל 17 . עד היום היא זוכרת את בגד הים שלבשה, את מה שהחזיקה ביד ואפילו את התנוחה בה התיישבה כשהוא יצא מהמים עם חליפת צלילה צמודה וגלשן גדול, רחב.
מאז, מאותו היום בו פגשה בו נשארה אתו ולא עזבה אותו לרגע. הם התאימו כמו כפפת תחרה שהוזמנה בתפירה מיוחדת לידה של דוכסית. כל דבר בהם השלים האחד את השני וביחד עם הרבה הבנה, אופי סלחן ואהבה עצומה הם היו הזוג המושלם ביותר שהיה בעולם.
אייבי חזר הביתה. את השמחה שבו היא שמעה מהנקישות על הדלת
היא פתחה לו את הדלת בחיוך רחב, שרק אחת יפה כמוה יכולה לחייך.
בדבר אחד היא טעתה. אמנם אייבי אהב אותו אהבה עצומה ועזה כמו שאהב את עצמו, אך גם מכור היה ליופייה. ורק מכיוון שהייתה היפה מכל, חמד בה בצעירותה.
אגמי תכלת רבגוניים נצצו בעיניה. והוא דימה לראות שם ארץ שלמה. קסומה. שערה הארוך השתפל על כתפיה מכיל בתוכו את כל גווני הזהב. וריסיה היו היפים מכל. בכל רגע שהביט בה הוא חש רוגע שאף אחד לעולם לא יוכל להבין ואת הרכות שחש במגע ידיה לעולם לא יחליף באחרת. לא נבראה עדיין מילה אחרת לתאר את ההרגשה הזו שהוא חש כשהייתה לידו. אולי אחת. בת ארבע אותיות.
אהבה.
כן. מתפוצץ לו הלב מאהבה.
"שלום ליפה מכל" הוא הכריז לתוך הבית. היא חייכה באושר.
"שלום לבעלי היקר" היא התקרבה אליו נתנה לו נשיקה גדולה "בא, הכנתי לך ארוחת ערב. נסיך שלי"
הוא התקרב אל השולחן
"כל הכבוד בובי, אי אפשר לעמוד נגד הארוחות שלך זה כל פעם מדהים אותי מחדש… אהבה שלי"
הם התיישבו על הכיסאות שצמדו לשולחן והביטו אחד על השני.
"כמה אנשים יכולים להיות תמימים" שיתף אותה אייבי במאורעות היום אותו "הדבר היחידי שהם מדברים עליו זה רוח הבתולות השטותית הזאת. אני לא מבין מי יכול להיות כל כך יצירתי לחשוב על רעיון כזה מקורי וגם לשכנע מיליוני אנשים שיאמינו לשטות הדבילית הזאת. זה פשוט בלתי יתכן!" הוא הסיט את הכיסא בהתרסה "אני מתנצל ליסוש אבל הסיפור הזה מביא לי את הדם לראש זה פשוט בלתי הגיוני שאנשים, שאני יודע בוודאות שנמצא מח בתוך ראשם, מאמינים לשטויות האלו"
"אוי… אתה כזה חמוד שאתה כועס.." היא מלמלה והסתכלה עליו
"חמוד? זה מה שיש לך לומר לי כשאני משתף אותך בדבר היחיד בעולם שיכול להוציא ממני את דעתי?!" החמיץ לה פניו וכביכול רגז על אותה השטות.
"נשמה טובה אתה. להתרגז זה לא בריא, מי כמוך יודע… אך אולי יש צדק בדבריך יפה שלי" היא ליטפה את פניו בעדינות "בעצם. אתה צודק! צודק במאה אחוזים! זה ממש דבילי להאמין בשטות הזאת. גם חברותיי לעבודה החלו מדברות עליה בפחד ובהערצה זה ממש מזכיר את ימי הביניים. מי היה מאמין שבדורנו אנו. דור ההשכלה והפיתוח, שהשכל האנושי הגיע למדרגה גבוהה שכזו, אנשים עוד יאמינו לשטויות שכאלה" אמרה בקול את מחשבותיו.
הוא הביט בה מהופנט והנמיך את טון דיבורו: "את יודעת… כשהתחלת לדבר פחדתי שגם את נדבקת בשטות הזאת פחדתי שאני הולך להישאר בודד במערכה הזאת באמונה שרוח בתולת החולות הזאת היא שטותית לגמרי.. אני כל כך שמח לשמוע שאת ואני, שוב פעם באותה דעה" הוא חייך לה, וגומת החן הימנית שלו שכל כך אהבה נצצה לאור מנורות הקריסטל ואיתה נצצו גם עיניה של ליס.
עיניה של האישה היפה מכל אותה אהב כל חייו אהבת אמת.
אהב וגם העריץ.

…
בוקר.
את רזי שירי ציפורי הבוקר איש אינו ידע לפתור.
משהו בריח המלוח של גלי הים המתעוררים בבוקר וקול ציפורי השיר וקרני השמש שעדיין לא הספיקו להתחמם, מפיחים בו כל פעם מחדש תחושה של רעננות וחדשנות בעלת אושר עילאי.
ליס לעומתו מחבבת יותר את הלילה החשוך והאפל. היא בן אדם של לילה של מסיבות. אלכוהול. בילויים ואוכל. היא ציפור שחיה בליל כשהכל חשוך ויש הרגשה טובה בלב שהכל מותר. הוא לעומתה, ציפור של בוקר ליבו מתעורר מחדש בזריחה ויחד עם ציפורי שיר ראשונות הוא טווה את מנגינת חייו מחדש.
הוא הביט בליס ששכבה לידו בשתיקה, עפעפיה הרכים סוגרים על שני אגמי התכלת וריסיה השחורות מוסיפים לפניה העדינות יופי מלאכותי. את נשימותיה הקצובות היה גומה בשקיקה כשבחן בה. זו הייתה עוד אחת מסיבותיו הטובות למה לקום מוקדם בבוקר. כשליס ישנה, הוא יכול להביט בה ולספק את תאוותו. בזהירות ובעדינות הרים את כף ידו וקרב אליה, שדיה הרכים כמו קראו לו 'גע בי' הוא התרומם מעט מעליה וליטף אותם ברוך, כמוצא שלל רב.
כך פתחה ליס את עיניה לבוקר חדש
"מה אתה עושה? ילד!" הוא נתפס בקלקלתו. נדהם להרגיש את הסומק מציף את לחייו 'כמו ילד קטן' חשב לעצמו.
"מה התעוררת עכשיו את לא עייפה?" שאל. מחייך את חיוך התאווה שלו.
"עייפה, עייפה אבל עדיין לא נותנת לכל אחד לגעת לי בציצי."
"אני זה כל אחד?" נעלב.
"אתה זה לא כל אחד. אבל זה ממש לא מכובד לגעת בגוף של אדם ישן. אתה מעיר אותי ואז שואל אותי 'את לא עייפה?' " חיכתה את קולו ברוגז "מה אתה מסתכל עלי ככה? זה לא נראה לך מוזר?"
"לא" הוא התחמק ממנה "טוב, בואי נודה, התחלנו גרוע את הבוקר בואי נעשה 'דילית', נשכח מכל מה שקרה ונתחיל בחזרה מהמקום בו את מתעוררת. אוקיי?"
"אוקיי." היא חייכה "בוקר טוב יפה. יש לי שאלה אליך, כמה מאחת עד עשר אתה אוהב אותי?"
הוא חייך אליה וצחק בקול "לא נברא המספר שיסביר לך באמת כמה אני אוהב אותך"
היא חייכה, מאושרת.
"גם אני אוהבת אותך" היא אמרה לו אך הוא כמו לא שמע כלום מרוכז היה בעיניה היפות. מוכן לטרוף בה כל חלקה טובה. עד כדי כך היה מאוהב
היא קרבה אליו את גופה והרימה את ידיה להחזיק בפניו היפות של הגבר שכל כך אהבה עד מוות, הוא התעשת הרים את ידיו וליטף בביטנה
כה אהב לעשות איתה את מעשה האהבה.

…
את הכל לקחה להם הרוח. את הבית היפה שלהם בוושינגטון. את מקומות העבודה היוקרתיים שלהם. את החברים, המשפחה ואותם עצמם
אל הגלות.
זה היה עונשם של המורדים ברוח. הרוח גרמה לכל אלו שפיקפקו בקיומה לחשוב על זה בשנית.
כרכרת הגולים חנתה בחניית החצר האחורית של ביתם ביום ראשון השמונה עשרה במרץ אלפיים עשרים ושלוש. תאריך שלעד יזכור. והנה כל מה שחשבו עליו כדמיון מופרך שאיזה סופר בעל דמיון מטורף המציא קם והפך למציאות.
אייבי וליס היו הגולים החדשים שבאו למדבר תפללאלת וקוללו שלא לצאת ממנו לעולם.
לא רק זה היה עונשם. זה אולי היה החלק הקל שבסיפור.
אייבי נידון למוות.
וליס קוללה לשוב להיות בתולה ובת אלמוות.
גזר הדין של אייב נחרץ לאותו תאריך בדיוק בעוד שמונה שנים. באותו היום תהפך גם ליס למקוללת, לעד.
את הבשורה קשה היה לעכל. אבל ושמחה שימשו בערבוביה, מחד הקללה בה קוללו והידיעה המרה שבעוד שמונה שנים נגזר אייבי למוות, ומאידך ליס הובאה לגלות מספר ימים לאחר שגילתה שהיא בהריון.
…
איך מרגיש אדם שנידון למוות
איך מרגישה אישה שקוללה לחיות לעד בתולה
איך מרגיש זוג טרי שנכנס להריון
ואיך מרגישים אנשים שנקטפו פתע מדעותיהם, מביתם, מחברם, ומעירם ויצאו לגלות?
הם ישבו על הכרכרה הדוהרת על החולות ומעלה ענני אבק עצומים בגודלם אל השמים. שתיקה זאת לא המילה שתתאר את השקט הסמיך שהיה אפשר לחתוך בסכין שעמד ביניהם
"אתה עומד למות" היא לחשה את המילים המפחידות ביותר ששמעה בחייה באיטיות שנמשכה נצח
דמעות גדולות שברו את השתיקה הרועמת
הוא הצטרף בליבו אל דמעותיה. אך חש כי אם יפגין את רגשותיו גם הוא, תישבר ליס לגמרי והיא צריכה אותו חזקה מכיוון שאם הוא יהיה חזק תתחזק גם היא וגם הוא צריך אותה חזקה בשביל עצמו.
"ליס" הוא פנה אליה ברוך "שמונה שנים" היא עצרה את נשימתה
"שמונה שנים הם הרבה זמן לחיות ואני אסיר תודה לרוח שנתנה לי עוד שמונה שנים לצידך האישה היפה מכל שאותה אהבתי ואוהב לעולם" הוא התחיל באיטיות "אילו הייתה הרוח הורגת אותי עכשיו היית נשארת בודדה בלי שום כלי להילחם אבל עכשיו אני פה ויש לי עוד שמונה שנים להתכונן בעצמי אל המוות להיות איתך לגדל את הילד שנמצא בבטנך היפיפיה ואפילו לעשות עוד ילדים שיעשו אותך מאושרת וגם כדי להכין אותך לשארית חייך וכמובן להמשיך לחיות איתך באהבה ובנאמנות בכל מקום אליו תביא אותנו הרוח ואולי… מי יודע… אם נתנהג יפה ונכבד את הרוח שכל כך בזנו לה לפני שידענו שאין אמת גדולה יותר ממנה אולי תחנון אותי הרוח ברחמיה ואמשיך לחיות את חיי עם אהבת ליבי ועם הילד הקטן שנם כעת תשעה חודשים בבטנך"
דמעת תקווה זרמה במורד לחיו של אייבי. הגבר שמעולם לא בכה.
פרפר מדבר צהוב התיישב אל ליבה של ליס והכניס לתוכה את התקווה מחדש.

…
מדבר תפללאלת. ארמון הסולטן.
הוא נעמד מול המראה בפעם העשירית לאותו היום וצחצח בשנית את שפמו בעזרת מברשת דקה וג'ל ברק. הוא היטיב את כסותו ובדק את נעליו, סידר עוד שערה סוררת מראשו במקומה ויצא את הבית.
השמש קפחה על ראשו.
הוא חש בהתרגשות שעלתה במעלה גוו וגרמה לו לפרפרים בבטן
היום תבוא מרים אל המדבר.
כבר חצי שנה עברה לאחר שנלקח אל הגלות. חצי שנה בה בנה את העיר 'חוסנת' עיר הגולים בה עתיד יהיה למלוך. חצי שנה בה לא ראה נפש אדם מלבד את 'עז' מוביל הגמלים איש בריתה של רוח הבתולות שהיה אחראי לספק את מזונם וצורכם של גולי הרוח.
כל אחד מבתי העץ היפיפים שעיטרו את העיר הייתה פרי עמלו של חסן ופרי ברכתה של הרוח שנתנה בו כח לבנות עיר כה גדולה. כשסיים לבנות את העיר הסתכל בה בסיפוק ורק ציפה לאנשים שכבר יבואו. הוא היה כל כך בודד.
והוא החליט לעשות מעשה.
אותו בוקר קם חסן ממיטתו אשר שכנה בקומה הרביעית בארמון הענק והמפואר שבנה לעצמו. הוא הלך אל אחת מפינות החדר בה שכן ארון בגדים מפואר מלא בכל מיני מלבושים הדורים. הוא לבש את אחת מחליפותיו היקרות ביותר טיקטק את צורתו ויצא אל בית המקדש שציוותה אותו הרוח לבנות עבורה
הוא נכנס בחרדת קודש אל המקום התקרב אל בימת השיש שעוטרה בשנהב והחל שופך ליבו בפני הרוח:
"אני עבדך הקטן, באתי לכאן לפני למעלה מחצי שנה. בניתי לך ארמון ועיר עשיתי את כל מבוקשך הגיע הזמן שגם אני עם תסכימי ברב חסדך הגדול אבקש בקשה" הוא נשם נשימה עמוקה וחיכה בפחד נורא אל הבאות
אבני הקיר רעדו, רצפת השיש שינתה את גוונה לזהוב חלונות בית המקדש נפתחו באחת על ידי רוח פרצים חזקה ואז נשמע קולה של רוח הבתולות כמו מן האוב
"הרשות נתונה לך. סולטן"
הוא חייך בהקלה
"רוח יקרה אני מודה לך על חסדך הגדול שהסכמת לשמוע ברב טובך את דברי…" התחיל בנימוסים
"דבר" ציוותה עליו הרוח בקול חזק
הוא נס לאחוריו בבהלה ופלט במהירות את בקשתו
"תביאי לי אישה"
קירות בית המקדש רעדו בחוזקה ליבו הלם בו כמו בקורנס
הוא התגבר על הפחד על החששות ועל הבהלה והמשיך את דברו "אני בודד תביאי לי אישה ואם לא אתלה את עצמי בכיכר העיר" הוא צרח יחד עם אבני הקיר שלא הפסיקו לרעוד
חמת הרוח שכחה וקולה נשמע בשנית
"מחר תבוא מרים"
שלוש מילים פשוטות, שלוש מילים שהכניסו תקווה לחייו
'מרים' איזה שם יפיפה… המה ליבו, הוא פסע לאחוריו ויצא מהמקדש כמעט בצעדי ריקוד, כה שמח נעשה
אילו רק ידע שבעת שנכנס אל המדבר קולל לא למצוא אהבה בשום אישה כל ימי חייו לא בטוח שהיה ממשיך לשמוח כל כך
אבל הוא לא ידע ועכשיו הוא הלך לחכות לה בשער העיר חוסנת ממנה אסור היה לו לצאת וגם אם היה רוצה לא היה יכול. הרוח שלטה על הגבולות שהכריזה, שליטה מוחלטת.