זה לא אומר !כלום! פרק 1- "טורף את העולם"

מטיאס:

זה היה סוף שבוע. סוף שבוע מרתק, אפשר לציין. כל העניין התחיל מפרננדה שנפרדה ממני. אמנם זה קרה לפני חודש וחצי, אך זהו זמן שטס לנוכח הכאב הטרי שעדיין נשאר כאילו זה קרה בזה הרגע. כי זה לא קרה לי בפעם הראשונה, להפך.
כל הבחורות שניסיתי להיות איתן נפרדו ממני, בדיוק מאותה הסיבה. זו לא אשמתי שכל הזאבות שהכרתי בחיי מעוניינות רק בכסף ,ולמען האמת ,לא לקח לי הרבה זמן להסיק את המסקנה הזאת, מאחר וחצי מהן חבטו בראשי בתיבת התכשיטים שקניתי להן מתי שבאמת יכולתי, ולקחו לעצמן את כל העגילים והשרשראות.
אבל פרננדה…
חשבתי שפרננדה תוכיח לי אחרת.
אבל טעיתי. הזיכרון שנותר לי ממנה היא הטבעת.
לי נמאס. לכן גמרתי בלבי לפנות לסנטיאגו, כי הוא מין אסטרולוג; אני חושב שהוא אסטרולוג, אבל אני עדיין לא בטוח. ממילא לא אכפת לו שאני לפעמים שואל אותו דבר או שניים, וזה די מפתיע למרות שהוא מודע לכך שהוא האיש שגרם לי לרדת בדרגה.
"איפה יש מקום שאפשר להביע בו משאלות, אתה שואל…"
אני בעצמי לא מאמין ששאלתי אותו את השאלה הזאת, אבל לא הצלחתי לנסח שאלה באופן שישאיר את הבקשה הסודית שלי עדיין בסוד. "יש את אגם מחיקו שממוקם מאוד לא רחוק מכאן. ובנוסף, הוא גם די קרוב לבית שלך, אם זו דרך יותר נוחה בשבילך". לאחר שענה לי על השאלה הוא הרכיב בחזרה את משקפיו על אפו והמשיך בעיסוקו- להמשיך לפתור משוואות מסובכות. אם ככה, אז אולי הוא לא אסטרולוג, אלא מתמטיקאי? בדיוק מה שמפריע לי- הוא יותר מדי כישרוני, ויותר מדי "נדבק" ליוגב. ואיך הוא בכלל יודע איפה הקרוון נמצא? אני מתקשה להבין איך יוגב מסתדר עם אסטרולוג-מתמטיקאי שבטח חופר לו במשך כל היום, והוא עוד ממשיך להשליט ולשמור בארמון על סדר מוחלט- ואף מוגזם מעט. אני מוכרח לשאול אותו פעם אחת.

המזוודה השחורה והקטנה על גלגלים כבר הייתה מוכנה בפתח חדרי הגדול והמבולגן.
הנחתי אותה לצד ארון העץ המגולף הבהיר וירדתי בשקט במדרגות הלולייניות, עוצר באיטיות אחר כל מדרגה שהגלגלים עוברים. פניתי לעבר חדר האוכל והסטתי את וילונות הקטיפה האדומה שחסמו את הכניסה לחדר שהתרוקן מאנשי חצר המלוכה המפטפטים, שבגדיהם המרהיבים הצליחו להישאר במצב סביר ,לנוכח המצב של חדר האוכל- מבולגן יותר מהחדר שאני השארתי, ותאמינו לי שבהחלט מתחולל שם ברדק רציני. מה קורה לממלכה בזמן האחרון?
כמעט כולם התפנו מהחדר, דוחפים את כתפיי בכוח ועוברים דרך הווילונות. רק יוגב- המלך, השליט של כל ממלכת מחיקו, נשאר במקום עומדו בראש השולחן ונעץ בי מבט. הוא נראה די מעוצבן; מתאים למצב של המקום ברגע זה. החזרתי לו מבט תוהה והתקדמתי כמה צעדים לעבר השולחן הארוך. "מה פשר המבט, יוגב?"
"תקרא לי אדוני המלך, ראשית". תמיד מתי שהוא אומר את המשפט הזה, אני יודע שהוא עצבני על דבר כלשהו, אבל הוא לא חשב על כך שהוא חושף את מה שמתחולל לו שם בפנים? ולאחרונה, באופן יותר בוטה. אולי זהו רק אני שיודע לנחש מעט את הביטוי שלו.
ממתי שסנטיאגו למד לצייר באופן מופשט ולימד גם את יוגב, שלמעשה מדהים בציור- אנחנו התרחקנו יותר אחד מהשני. והוא בכלל לא אוהב שמכנים אותו "אדוני המלך"- הוא בעצמו אמר לי שזה נשמע סמכותי מדי. אך מפני שראיתי שהוא מקרב את הכיסא הגבוה והמרשים מכולם ליד השולחן ואותת בידו למשרתים הרבים שהתרוצצו בחדר להתפנות מיד, השבתי לו כפי שחפץ. "מה פשר העניין, אדוני המלך יוגב?"
המלך הנזעם נעמד מולי ושילב את ידיו. אמנם אני גבוה ממנו בשניים-שלושה סנטימטרים, אך העקבים שבמגפיו המצוחצחים הגביהו אותו כמעט עד לגובה העיניים שלי. וכך התחילה בינינו שיחה קצרה אך רצינית "בגובה העיניים". משחק מילים.
"היית אמור להתייצב כאן כבר מזמן. כל אנשי הממלכה כאן בארמון מגיעים לסעודה בערב, אתה יודע.עם כל האוכל וזה. אולי ככל הנראה לך זוהי סתם סעודת ערב רגילה בצריף הקטן שלך, אבל זו לא.
העניין שהורדתי אותך בדרגה לא אומר שמכאן דרכיך פתוחות ומותר לך לזלזל בכל זה מעכשיו." החלטתי לקטוע את הנזיפה בהתחלתה, להפסיק לחטוף ממנו כמו ילד ולהפוך את הקערה על פיה.
"טוב באמת שפתחנו את העניין. באמת למה הורדת אותי בדרגה?" הייתי חייב להגיב לו באופן הזה ולהצית קצת אש באח שלא נדלקה עד עכשיו. הוא יודע שפרננדה נפרדה ממני מהיום שזה קרה. נראה אותו מתגבר על מערכת יחסים רצינית שכמעט הגיעה לכדי חתונה בזמן כה קצר.
"אל תתחצף" הוא סינן לעברי.
קמצתי את אגרופיי והרגשתי שהוא הוסיף עוד הרבה שמן למדורה שבערה וגדלה בתוכי.
יוגב סב לעבר השולחן שנית וצעד לרוחבו ובדרך העביר את ידו בין חלק מהכיסאות המוצמדים לשולחנות. "אני מצפה לראות אותך בארוחת הערב הבאה, וגם בבוקר, בצהריים ובכל שאר המשתאות והאירועים שהולכים להתקיים, מובן?" הצטעק לעומתי כשגבו מופנה אליי.
" למה ככה, יוגב?!" צעקתי גם אני.
"אתה יודע מה? ככה למה". הוא הסתובב אליי בחזרה והרים את ידו. "חבל על המילים המיותרות האחרות" מחה.
פרצופו לא היה כמו קודם. פניו התרככו, אך לא היו שמחות. פסי הכסף שהופיעו בעיניו העידו עוד יותר על כך. מצאתי לנכון פשוט לא לשאול. הוא בעצמו אמר שחבל על עוד מילים מיותרות.
כך או כך התאכזבתי ממנו. לא נראה שום סימן לחברות שהייתה בינינו, אף לא שארית, ואני לא יודע איך זה באמת קרה. "אין בעיה. לקחתי את הרגליים שלי מכאן לסופ"ש שלי. צ'או, מוצ'אצ'ו" בדיחה פרטית נשלחה לעברו, אך זו עברה לא מעל הראש ואפילו לא הטיית פה קטנה שמשותפת לבדיחה ניכרה על פניו. פרשתי מהחדר ועליתי בחזרה לקחת את המזוודות שלי ולטוס מכאן, ולא נתתי לו להגיב.
שיוגב לא יגיב. עוד משחק מילים.

לאחר שתי דקות של התפרצות כעס בחדרי, נטלתי את החפצים שלי במלוא המרץ וביציאה מהשער הראשי דרך רצפת השיש המבריק נופפתי לפדרו, אחד מהחיילים ששמרו על השער.
את האמת, בכל פעם שאני יוצא לימי סוף השבוע שלי, נראה כאילו אני תייר. אחד שסוחב הרבה וגם מטייל הרבה. תיירים לא קיימים כאן, אם חושבים על כך. מי יכול להיקרא "תייר" כשהשער המכושף משתרך מסביב לכל הממלכה וסוגר את עצמו ביער מחיקו…
היער שבו אני שוהה בסופי השבוע שלי בצריף הקטן שמסתיר את עצמו מכל שאר היער. התנשפתי ונעצרתי לכמה רגעים, מנגב את הזיעה ממצחי. נוסף לכך שהיום חם, גם בערב, אני מתעייף במהירות כאילו הלכתי במשך שעות. רק בגלל שני ה…אני אפילו לא מצליח למצוא לי קצת זמן אישי ולהיכנס לחדר כושר- דבר שאני זקוק לו מזמן. ועוד לחשוב שאני עובר בקיצור הדרך אל היער- נכנס דרך שדות החיטה והתירס שנואשים למים, לפחות לפי המצב שנראה כלפי חוץ. האצתי וכעבור שמונה דקות, ניצבתי בפני העצים הגבוהים שמסוככים על הכניסה אל היער, שבחזיתה מופיע שלט מעץ, עם המון ברגים עקומים תקועים בערך עד האמצע בתוכו. עליו חרוטות האותיות "יער מחיקו" בעץ הכהה.
אם לא מתקרבים מספיק או לא רואים הכי טוב, יהיה קשה להבין באיזה מקום נתקעת. העברתי את ידיי על האותיות החרוטות בעדינות ונאנחתי אנחת הקלה גדולה. אמנם לא רוגע שלם, אבל לפחות התרחקתי מהארמון. במהלך שהותי הראשונית ביער באותה השעה הייתה לי תחושה מוזרה שהטילה צל על לבי המרוצה. הדחקתי אותה והמשכתי בדרכי, מטה את מבטי לעבר ביתו של טובי. אך כמו שהבטתי ביוגב הבוער מכעס, שהתחיל לעקצץ גם אותי- ככה לא הצלחתי להסיר את מבטי מהציד שארב מאחורי שיח הוורדים הגבוה, מסדר את מגבעתו ומסתכל עליי באימה, בודק אם היצור האפור שעומד מולו באמת עומד, וזוהי לא סתם הזיה באשמת הימים החמים האחרונים.
איך הצליח לחדור אל היער בקלות כזו? בעיניי זה פשוט בלתי אפשרי. איך הצליח לחדור דרך השער? מי יודע, אולי מי שבחן אותי בחמת זעם של שור הוא יותר מסתם צייד של חיות מסכנות ביער הזה, כמוני. הסתערתי לצדדים ורצתי במלוא כוחי, מתחמק מכת הרובה שכוונה אליי והתכוננה לירות. רגע אחד! אזהרה צלצלה במוחי. אני הזאב, אני החזק מבין שנינו. גבותיי התחברו בכעס וחשקתי את שיניי. הסתובבתי על ציריי ודרכתי את רגליי, מתאווה להטיח בו כמה חבטות טובות שימנעו ממני לשכב במיטה במשך שבועות, סובל מכאבים. הנרדף הפך לרודף.
אך לא, נהפוך הוא.
נאבד העניין של הרודף והנרדף עוד לפני שהתחיל, כשחזית הרובה, עם החור הקטן שממנו הכדורים המסוכנים יוצאים במרכזו, התכוונן אליי שנית. עוד כמה פעמים הקערה תיהפך על פיה ביום אחד? עדיף לזרוק את הקערה לצד, גם אם תישבר, ולהתמקד במה שעומד על הכף: מה לעשות עכשיו? לברוח? לספוג ירייה? או שמא לפתוח איתו בהסבר נואש שמעיד על לא כוונה לגרום שום רע, לא לו ולא לאף אחד?
אני משוכנע שברגע שאפצה את פי, הוא כבר יהיה מעולף על האדמה היבשה.
"בגלל זה אני לא הולך להשאיר אותך בחיים", הצייד פתח בקול מריר. "לא מגיע לך ולאף אחד מבני מינך לחיות". עיניו נפוחות ואדמומיות, ואחיזתו ברובה לא יציבה.
"אני נשבע לך שלא-" ניסיתי להתחנן, אך הייתה לי הרגשה שאף מילה נוספת לא הייתה מעכבת במעט את מה שהיה אמור לקרות, לפחות מצידו של הצייד הארור.
כדור נורה מכת הרובה וננעץ היישר ברגלי. זהו?
אף על פי שזעקה איומה נפלטה מפי ומעדתי בחבטה על האדמה ,במקום מי שהיה זה שאמור ליפול ארצה, הבטתי בצייד המתרחק כמו איילה שרצה במהירות האור, שעמד בראש מחשבותיי המתרוצצות.
ושאלתי את עצמי: מה חסם אותו מלירות בי בחזה אם רצונו האמיתי הוא להרוג אותי ואת כל השאר שנמצאים ביער הזה?
כל הרגשות של כל היום הציפו אותי עד כדי מחנק, והרגשתי כאילו טובע בהן ומתאמץ לעלות למעלה ולעקוף אותן. לא מאפשר להן להשמיע את קולן; אך לשווא.
לחישה צורמת של פרננדה צצה בראשי וצעקה: " איך אתה מעז לומר לי את זה בקלות כזו?!" עיניי נעצמות.
הקול של יוגב מגיע מעבר לפינה: "…לא אומר שמותר לך לזלזל בכל זה מעכשיו…"
דמעה יורדת במורד לחיי , ואחריה עוד דמעה, בלי מעצורים. הכאב העז והעצב מתאחדים לגוש אחד שנקרא בשם "ייאוש". בכיי לא נעצר ולו לכמה רגעים. כנראה שעד היום לא הכרתי היטב כמו עכשיו בחלק הרגיש שבי.
למה? זו השאלה הגדולה שעלתה , בזמן שנאקותיי מתערבבות בדמעותיי הרבות.
ואז זיכרון הבזיק לנגד עיניי- התוכנית שתוכננה לערב הזה.
ללכת לאגם מייקו ולהביע את המשאלה היקרה לי מכל, לנוכח המצב שלי.
הדבר היחיד שעמד בדרכי הוא מצבי הפיזי, ולכן הסיכוי ללכת לאגם בלי לחבוש את רגלי או לטפל בה בדרך כלשהי, הוא כמו הסיכוי שמאצ'ה, המרפאת בארמון, תיתן לאיש שמרגיש לא טוב כדורים נגד כאב ראש שהיא לא הכינה בעצמה.
והנה הוספה לרשימת ה"אין סיכוי שברגע זה הולך לקרות משהו כמו זה": אין סיכוי שטובי באמת הגיע למקום שבו הייתי בלי שאפילו ראיתי, התיישב על האדמה המלוכלכת מדם וקרע את המכנסיים שלי במקום שבמקביל אליו נפער חור.
"טובי?!" שאלתי כלא מאמין.
"אז מה, מט, עוד פעם מסתבך עם ציידים?" הוא גיחך ולא הפנה לרגע אליי את מבטו.
אני לא זוכר שמבחירתי החלטתי להתעסק עם הצייד הטיפש הזה, או עם צייד אחר משוטט לאחרונה. המילים עמדו להתגלגל החוצה מתוך לשוני, אך במאמץ קטן החזרתי אותן למקומן עוד לפני שטובי שמע אותן. אני בטוח שהוא היה מפסיק לטפל בי באותו הרגע ונוטש אותי לבדי ביער אם הייתי מספר לו את מה שהיה בכוונתי לעשות לפני שפגשתי בו ובאחר.
"אתה יודע איך זה ציידים, אה, טובי?" גנחתי בשקט אפשרי בזמן שהוא הוציא את הטלפון מהכיס האחורי במכנסיו.
"אתה מספר לי? אלו בני אדם! בדיוק כמו היצורים המטונפים האלה שחושבים את עצמם יצורים קסומים". מה יכולתי להגיב על כך? אני היועץ הראשי של המלך בארמון שברובו מתגוררים "יצורים קסומים". או לפחות הייתי.
אני לא מגיב לכך ומעביר את הנושא – לרגלי שדאבה בכאב, ולצליל החיוג העמום שנשמע מהמכשיר הקטן. איך הוא מצליח להישאר בכזו יציבות? כזה רגוע, כזה…עמיד?
מצידי הייתי מעדיף בהרבה להיות מטופל באותו הרגע על ידי חפרפרת, או אפילו על ידי בן אדם, מאחר וטובי שאל את השאלה שדווקא היא החליטה להישאל בפני: "מה תכננת כבר לעשות שעוררת אותו לפגוע בך ככה?"
"סתם, לציידים אין סיבה, הם ישר יורים" התחמקתי.
"אתה בטוח, מטיאס? אתה יודע שאפשר לספר לי הכל" הוא בוחן אותי בעיניו כמו שומר בכניסה לארמון, וכנראה חושב שהוא פסיכולוג.
"בטוח. רק שוטטתי קצת- לשאוף אוויר וליהנות. מותר לפעמים לא? אבל נגזלה ממני האפשרות כרגע ו…זה מה שקרה". הוא הביט בי בשוויון נפש מזויף. "עוד מעט באים לסחוב אותך לארמון. כשתרגיש טוב יותר, תבוא לבית שלי ודבר איתי, אה?"
כדי להראות את הבית הגדול שלו לעומת הצריף שלי, נכון?
או בקיצור- לדוג את הקנאה שלי.

במשך חודשים השתוקקתי רק לצאת לחופשי מהארמון שחנק אותי כציפור בכלוב ושיתק את התלהבותי. בבקרים קמתי ברטינות לכאב שהתאמצתי להתרגל אליו, וערימה לבנה כשלג של דפים המתינה לי על השולחן המוארך. כל השטח פונה רק בשבילם,ליד הקסת של הדיו. בהמשך הימים נסחבתי על ידי הקביים וספגתי בשקט את המבטים המתריסים שירו לעברי האנשים שבארמון, מביניהם הנפחים, עם אוזניהם המחודדות כלפי מעלה, הכובסות עם הסלסלות המלאות בבגדים צבעוניים בידיהן המקומטות מעבודה, ואף כמה משרתות.
בפעמים שבהן הן מלאות בגאווה שהעניק להן המלך (למרות שהוא לא רגיל להעניק הרבה מחמאות), הן חייכו אליי חיוכים מנומסים וברי ניצחון . אך כשאלו היו ימים מלאי עבודה ומקומות להתרוצץ בהם,כשלא נמצאו הרבה אנשים בסביבה- הן הזעיפו את פניהן אליי בצורה מובהקת. אבל בפעם אחת שהזדמנה מולי, התכוונתי לירות בשני ציפורים במכה אחת. כמו שירו בי, רק בלי נזק גופני כמו שזה נשמע.
הן לא ציפו למבטי היוקד בחזרה מתי שהניחו לפניהן לחזור לצורתן המקורית כשהן נמצאות בחברתי. הרגשתי שזה היה די מוצדק- בעיקר מאחר ויוגב בהה במתרחש מהצד וחיכה לי. נתתי לו להמשיך לחכות והשארתי את ארבעת הפסלים הקפואים במקומם, רק עיניהם נעות בכיוון הליכתי.

בהמשך הערב, 10 דקות לפני 8, הקצתי מנמנום קצר, כי הכאבים לא נתנו לי מנוחה או שינה עם טיפת חלומות שתעזור לי להתעודד ממצב הרוח השפל שלי. אך היה לי דבר אחר שיכול מאוד היה לעודד אותי. ללכת לאגם מחיקו, אגם המשאלות- ולשפוך הכל מחדש…
אחרי כמה מאמצים מדכאים קמתי בעזרת הקביים המעוקמות מעץ בצעדים שקטים ביותר- וכמובן, עד כמה שאפשר עם קביים שרוקעות בקול על הרצפה מפרקט מחודש, ורגליים שאי אפשר לקרוא להן "צועדות" בדיוק. המשחה המעולה שמרחה לי פקלמלה, אחת "מהיצורים הקסומים" שמשרתת בארמון, שיפרה את המצב והפחיתה מהכאבים שההרגל עוד לא הכיר. אני מרחם על כך שהיא הוזעקה בדחיפות כזו, עד שנכוותה מהניסוי שבדיוק התעסקה בו. יש לה המון סבלנות, יחסית למישהי שאחת מהידיים שלה אדמומיות ומלאות שלפוחיות.
כשהגעתי לדלת, כמעט ונתקלתי באחד מהילדים של טובי.
לא יאומן שהוא הגיע לכאן רק בשביל השוקולד המלא בליקר שהבטחתי לו כדי שיעזוב אותי בשקט. ועוד יותר לא יאומן איך שהוא זוכר את ההבטחה הזו מהיום שהייתי אצל טובי, והוכרחתי לצפות בעשרות הכדים הצבעוניים בצבעים בולטים המושכים את העין, ובחדרים שמפוזרים בכל פינה אפשרית. מה שמאפשר את הבלבול שיוביל אותך לבהות בארונות הגביעים המוזהבים ובבריכה שזהרה לעומתי מחוץ לחלונות המבריקים.

כעבור כמה וכמה רטינות בזמן ההליכה המתישה, צפיתי בהשתקפותי באגם מחיקו ונעניתי לעיניי שננעצו בכל מקום, מתרוצצות ומגלות מראות חדשים ומופלאים. במרכז מעגל העצים הסובבים התנוצץ לו האגם, ואותו כיתר זר של פרחים. הילומת אור כיסתה את פני המים. המקום נראה מדהים. טוב,הזמן די קצר והמלאכה לא הכי מרובה, אך עדיין יש מה לעשות. כרעתי בקושי ובשל כך כמעט ונפלתי לאחור. התייצבתי והוצאתי את פנקס הפתקים הגדול ועיפרון- והתחלתי לכתוב:

"אני רוצה את האחת בשבילי. את האחת שלא תצטרך תכשיטים בשביל לרצות אותי בתמורה. את האחת שתיתן לי להרגיש מעט יותר בנוח איתה מאשר בדרך כלל, ולהניח לסערת הרגשות שמתחוללת בי לעוף מהמקום בכל פעם שאני נמצא עם מישהי בקטע כזה. אחת שלא תמצא חור להתחמק ממני ולרכל עליי לכולם בגלל טיפשותי או חסרונותיי. לא אחת שמתחנפת בשביל קצת זהב בעגילים יוקרתיים ומרהיבים. האחת שבמבטים אחדים אחד בשנייה כבר נבין אחד את השנייה כאילו שדיברנו במשך שעה ארוכה. אני אשמח לכל אחת. זאבה, "יצורה קסומה", שדונית ואפילו בת אדם. שהיא תהיה אחת שבידיעה שאני הוא מי שאני ומה שאני לא תשנה לה. אני רק רוצה את האחת שתסב לי אושר.
נכון, הבקשות ענקיות- אך הכוונות גם כן.
מטיאס, תושב מחיקו, בן 24."

גלגלתי את הפתק, ובו בזמן- רגע אחד של חוסר תשומת לב והייתי מחורר את הפתק בציפורניי.
הן בולטות שוב, חשבתי ברוגז. מהתרגשות. איזה רגיש נהייתי.
ברגעים שבהם הפתק נדחס בשקט לתוך הבקבוק, וגם הטבעת נפלה לבפנים בקול מתכתי עמום- נגולה אבן גדולה מלבי, ואבן קטנה יותר נשארה. הפקק נתקע בצוואר הבקבוק המבריק, ובתוך כמה שניות- שמטתי את הבקבוק אל תוך המים. למרות שקשה לי להבין, גם עכשיו, איך הבקבוק טבע בתוך המים. הוא אמור היה לצוף, לא?
רעשים מציקים באוזניים של פלדה וברזל חדרו לראשי ועוררו בי כאב ראש.
אבל באותו הזמן שני הדברים האלו לא שינו לי.לא עברו שתי דקות מאז שנאבקתי לעמוד ופרצה סופה שאיימה להפיל אותי שוב. זה התחיל ממערבולת קטנה במים, ונראה היה שהמים "נשאבים" למרכז, כמו אל ביוב. אבל אז המערבולת במים הפכה למערבולת מחוץ למים ובכל האזור. רעש חזק שמזכיר צונאמי שלט באזור.
המים עלו לגובה העצים וחוללו טורנדו אימתני, ובקצהו הבקבוק. ובמהירות שיא, הבקבוק נבלע בתוכם.
נשענתי על העץ הבא ליד, או במקרה הזה, לקביים, ולחצתי את גופי אליו כמה שיכולתי- עד שהכל ייפסק. בינתיים הבטתי במתרחש.לא רגוע כמו שזה נשמע.
אבקה נוצצת ומוזרה התפזרה בכל האזור והסתובבה בקצב אחיד עם הסופה.
הסופה שכבר הסתיימה! מצמצתי שוב ושוב כדי לבדוק אם באמת זה הסתיים.
כן, זה נגמר!
כמו שלא ציפיתי לכך, צרחות נשמעו באזור ; מצד שני, איך לא לצפות?
קרן אור לבנה ובוהקת נפלה על פני האגם, ומשמה פתאום התפצלה לקרני אור שונות בצבעי הקשת. הפסים הססגוניים טסו מצד לצד, עוקפים את העצים במרוצם אל השער, שהתחיל להתבהר ולהופיע בצורה מוצקה.ואיתו עוד משהו קרוב.
מישהי.
כשפגעו בחור המנעול עם הצורה המעוותת, הן פגעו במקום יעדם הראשון ושוגרו לתחנה השנייה- ובזמן הזה השתתקתי. מצדי הרעש השתתק, רק התרכזתי בזה. לא העפתי את האבקה מכתפיי ומחזי, למרות שהיא מעוררת בי עיטושים שקשה לעצור אותם. רק התקרבתי מעט,למקום נסתר ובהיתי.
בה.
מטרים ספורים מהשער הסתערה בחוזקה נערה ששערה האדמוני נאסף לפקעת גדולה עד לאמצע ראשה- על השער המבריק בחשכת הערב. היא משכה את השער עוד ועוד, נראית מבועתת. ובאותו הרגע שקרני האור פגעו בה- כאילו העיוורון נתקל בה. היא צרחה.
דמותה האירה לי את העיניים, לא חשוב כמה היה חשוך.
זו היא?
רגליה התקפלו וידיי נשלחו אליה בעוד רגלי המחלימה נגררת והשנייה מדרבנת להמשיך עוד כמה צעדים. הקביים נזרקו.
לא הפסקתי לנעוץ את מבטי בפניה. עיניים מדהימות ועדינות שמצטמצמות, אך עדיין נלחמות להישאר פתוחות, לגלות את שהותי מולה. ואז, כשמצמצה ופתחה אותן מחדש- הן נהפכו להיות פנסים. קרני אור ישרות ועגולות בגוון אפור חיוור הוסיפו לקרון מארובות עיניה. ושפתיה זזו קמעה, אך למרבה הצער לא הביעו כלום.
ואז התחוור לי לדעת שהן נסגרו,כרגע לתמיד. ונסגרה ההיפנוזה. טוב, כמעט.
העץ הקרוב אפשר לי להכיר אותה מקרוב יותר.
"סוף סוף, שלי".
היא נכלאה בתרדמת. לא משנה בכמה תנועות הזזתי אותה (למרות שהתנועות היו עדינות למדי).
היא יודעת מי אני? מה אני?
היא קיבלה עליי מידע ברגע שקרני האור מצאו את פתח הכניסה בין ריסיה?
לא הייתה תשובה, ולא היה ממי לקבל תשובה.