בשביל שלום צריך להילחם פרק 1

כן, הסיפור יעלה בנוסף ולצד הסיפור "בארון נעים, לא רוצה לצאת ממנו".

~נ.מ כללית למשך כל הסיפור~

שיערה החום כהה, כמעט שחור, התנופף ברוח החמימה שנשאה איתה רמז קלוש לטפטוף והבטחה לאביב ריחני. עיניה החומות בהו במרחקים, עטופות דוק מחשבה. אטורה התגנב בעדינות וחרישיות של חתול מאחוריה.
"היי אטורה." קולה השלוו הפתיע אותו.
הוא סינן קללה חרישית וכרך את זרועותיו סביב מותניה והניח את ראשו על כתפה.
"איך את עושה את זה?" שאל בפליאה.
היא הסתובבה בידיו והניחה את ידיה על חזו.
עיניה נצנצו בשובבות. הוא נישק את אפה החמוד והצמיד את מצחו למצחה. נשימותיה הריחניות מילאו את נחיריו ריח וורדים לבנים.
"את חייבת ללכת?" שאל בקול נואש.
עיניה התעטפו הילת עצבות ושפתיה הקרירות נצמדו אל לחיו, אל הדמעה המלוחה שזלגה מעינו הזהובה. עין אחת כחולה ואחת ירוקה הביטו בו בדאגה. "זה חשוב," לחשה בקול נואש, מנסה לשכנע את עצמה באותה המידה שניסתה לשכנע אותו.
הוא קבר את פניו בשקע צווארה, מסניף אליו את הניחוח המשכר שלה. ידה ליטפה את שיערו השחור משחור, שהגיע לכתפיו.
דמעות זלגו מעיניו על כתפה וברחו אל מחשופה. הוא אזר כוח להרים את ראשו ונחרד לגלות שגם מעיניה היפהפיות ירדו דמעות, מותירות שבילים רטובים על לחייה העגלגלות והוורדרדות.
"אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח," לחשה.
"כריסטבל, הביטי בי." ביקש.
שוב הוא השתומם מיופיין של עיניה. "אני אחכה לך, לא משנה כמה זמן זה ייקח. נקווה שכשתחזרי עדיין תאהבי אותי."
ידיה שנחו על חזו החשוף התהדקו באחיזתן בו.
"אל תאמר דברים כאלה," התנשפה בכאב והדמעות הוסיפו להתגלגל.
חרטה מילאה את לבו והוא מיהר לחבק אותה אל חזו, זרועותיו השריריות עוטפות אותה.
כשהסדירה את נשימתה וגם הוא הפסיק להתייפח, היא הרימה את ראשה בין זרועותיו ונשקה לשפתיו בעדינות.
גלי חום עברו בו והוא הידק את אחיזתו.
"אני צריכה ללכת עכשיו." אמרה בקול שקט.
בנשיקה אחרונה היא התנתקה ממנו והלכה לעבר הספינה.