ברכת המלאך – פרק 1

הם היו חמישה יצורים, כל אחד מהם חזק בצורה לא אפשרית, ומי שיגיד – הזויה.
היו גם אלה שהתנגדו לקיומם של חצאי-שדים חצאי-אדם. בהחלט, היו רבים שרצו להרוג אותם, לקטול ולהוריד כל זכר של שדים על פני כדור הארץ ההרוס. העולם נהרס, ונשארו רק השדים – וחצאי-השדים חצאי-האדם, שהתרבו והפכו למאות, ולא נשארו החמישה המקוריים. כולם קראו לחצאי השדים וחציי האדם מזוהמים או שדים, בדרך כלל שדים.
המזוהמים היו בני אדם, או לפחות דמו להם. הם היו חזקים בהרבה, בעלי כוחות מאיימים שיכלו לגרום לקריסה של העולם האנושי, אבל תמיד היה השד שמנע זאת – עד שאותם המתנגדים הרגו אותו, בחירה לא מוצלחת.
"האונמי!" קרא טייה ביין. טייה ביין לא היה שד, ולא התנגד. הוא היה סתם ילד אנושי שנחבא כאשר השדים יצאו לפשוט על הכפרים האנושיים, להשיג להם אוכל, או ממון. למרות שטייה מעולם לא הבין מדוע הם צריכים ממון, הרי שאין להם מה לעשות איתו. טייה היה ילד בהיר וקטן, ותמיד היו השוטים שהאמינו שהוא צעיר יותר ממה שהוא באמת – וגם שהוא בת. אבל טייה לא היה בת ולא היה צעיר, אלא היה נער חלש בן 16, עם חברה גאונה ומעצבנת – האונמי. וכמובן שטייה לא הצליח למצוא את האונמי, כי היא שוב הייתה עסוקה בלחפש את הרובה שלה.
"האונמי!" קרא טייה שוב, ובהפתעה נפל מהעמוד השבור-משהו שעליו ישב. האונמי הופיעה מולו, בלי התראה. החיוך שהיה מרוח על הפנים שלה היה העתק הפוך של השפתיים של טייה, שנפלו. העיניים שלו, שבאותו הרגע היו זהובות בוהקות, היו מלאות דמעות. האונמי התקרבה בצעדים קטנים וזהירים לכיוונו של טייה, כאילו האדמה מלאה מוקשים – מה שהיה יכול להיות נכון אם היא לא הייתה מוציאה אותם כבר. עיניו של טייה נצמדו לשיער השחור כעורב, הארוך למדי והמיותר לחלוטין בעולם כמו כדור הארץ, אבל בכל מקרה הוא אהב אותו. הוא היה יפה – כנראה הדבר היפה היחיד שטייה ראה בחייו. העולם כבר לא היה מקום מסביר פנים, גם לא כשסב-סבו של טייה רק נולד. העולם היה שליטתם הבלעדית של השדים, והמתנגדים נקטלו.
או לפחות, ככה סיפרו המתנגדים. טייה חי בעיירה שהייתה מלאה במתנגדים, אלו שהצליחו לשרוד את ההתקפות של השדים, או אלא שהשדים רצו להשאיר בחיים בשביל שישאר להם מה לעשות בחיים. טייה היה אחד מאלה ששרדו, האונמי הייתה אחת שנשארה בחיים בשביל שהשדים יוכלו להשתעשע. טייה ידע את זה, וידע שברגע שיבואו השדים הם עלולים לקחת אותה – וטייה לא התכוון להתנגד לשדים. מי שמתנגד – מת. זה היה חלק בלתי נפרד מחייו של טייה – הוא ראשון, האונמי שניה. לא משנה כמה שזה נשמע רע.
"טייה, למה אתה בוכה? טייה!" קולה של האונמי שחרר את טייה ממחשבותיו. כן, זו האונמי. זאת האונמי, החברה היחידה שלו. לא, האדם היחיד שחשוב לו. העיניים השחורות לחלוטין שלה קדחו בעיניו הזהובות, שהחלו להשתנות לצבען השחור. ברגע שהן יגיעו לשחור, המוטציה שלו תתחיל -כמו תמיד. הוא שנא את זה, לא, הוא פחד מהמוטציה שלו פחד מוות. לכולם היו מוטציות – חלקן היו חמודות, כמו קול צפצפני ברגע שהשחור בעיניים תופס את כל השטח, חלקן (כמו זאת של האונמי) לא השפיעו הרבה, וחלקן – כמו של טייה – יכלו לגרום לו להפוך למפלצת. והכול בגלל השדים, או לפחות ככה אמרו לו בעיירה.
"המוטציה," מלמל טייה בקול שבור. אצלו המוטציה לא הייתה הרבה פעמים, לעיתים רחוקות מאוד העיניים שלו הפכו לשחורות. אבל המוטציה שלו הייתה הרסנית, מסוכנת לחלוטין. הוא היה אחד מבני האנוש האחרונים שלא התנגדו לשדים, ולכן, כנראה, הוא זכה ב"ברכת המלאך" – ככה קראו הכוהנים בלעג למוטציה שלו. טייה ראה עתיד, הוא היה מכור ללראות עתיד, בלי רצונו. ובשביל לראות עתיד הוא היה צריך לשתות דם שדים. בפעם שבה הוא לא יצליח, הוא ימות. ככה לפחות אמרו לו מאז שהמוטציה שלו התגלתה. הוא זכר כל פרט ביום הזה, מתי שהוא הכיר את האונמי.

הוא שכב על האדמה המלוכלכת. עטיפות ניילון קרועות היו מתחת לחזה הבוער שלו. השד רכן מעליו.
טייה התיישר. כל האימונים של הכוהנים השתלמו עכשיו – ראשו נחבט בצווארו הרגיש של השד והדם פרץ. פיו של טייה נפתח בציפייה לקבל את החומר הצמיגי-משהו בצבע הדבש. הוא לא שלט בעצמו – הוא השתוקק לדם, כמו העשירים שהצליחו לייצר לעצמם חומרים ממכרים שיפיגו את הכאב שלהם. הוא נגעל מעצמו, אבל הדם נגע בלשונו ותסס. הוא נפל. השד התרומם מעליו, וקפא. בוהק מתכתי הופיע במקום בו פעם היה מרכז האנרגיה שלו, ה"לב" שלו, אם להשתמש במושג האנושי לדבר. אבל לשדים אין לב, יש להם מוח ויש להם חיווטים עצביים. נערה לבושה בשמלה לבנה בוהקת, מלוכלכת בדם שדים הופיעה מולו, מחליפה את המחזה המזוויע של מותו של השד. פיו נפער בציפייה לעוד דם – זה שזלג מגופו של השד. עיניו התגלגלו.
הוא מצא את עצמו בחדר לבן, מולו הנערה שהרגה את השד. היא מרחה על פניו חומר שחור כמו דיו. היא אמרה משהו – אבל טייה לא שמע.
עיניו של טייה חזרו למקומן.
"מי את?" הוא שאל בקול צרוד, הלשון שלו עדיין בוערת מדמו של השד.
היא לא ענתה לו. "זאת המוטציה שלך?" היא שאלה. כמובן, היא הבחינה בעיניו השחורות של טייה.
הוא לא עשה דבר – הוא לא ידע. הוא לא היה בטוח, אבל הוא ניחש שכן. לא הייתה שום סיבה שהוא יתקרב לשד וישתה את הדם הרעיל שלו.
"בוא, ילד, אני אציל אותך, דם השדים לא ירעיל אותך."
הוא חייך כשהוא נזכר. ככה הוא הכיר את הדבר היחיד החשוב בחייו – האונמי. "אני צריך דם של שד," הוא אמר בקול רועד. הוא לא סבל את המוטציה שלו. אם היא הייתה מגיעה סתם… אבל הוא זכה בעונש על כך – דם השדים שהוא צרך באופן קבוע הרג אותו. כמו האיש מהסיפור ההוא, שסיפר לו אחד הזקנים בעיירה.

היא התקרבה לטייה בצעדים איטיים וקטנים, בזהירות. טייה היה עלול בכל רגע לשנות את צבע העיניים שלו לשחור ולהתנפל על כל דבר שעומד בדרכו וזז מהר בשביל לוודא שהוא לא שד. האונמי ידעה שהיא צריכה להזהר, אחרת טייה עלול לפגוע בה. היא הגיעה עד עליו והניחה את ידה בעדינות על ראשו. צבע עיניו עדיין היה זהוב מושלם, כמו תמיד, אבל בכל רגע הוא עלול להשתנות.
פיו של טייה נפתח באיטיות ועיניו ננעצו בעיניה של האונמי, ובבהלה היא הבינה שהצבע של עיניו שחור.
המוטציה פה.