ברית הערפדים- קטע מתוך

הגענו אל המבצר שהופיע בתמונה. הוא היה הרבה יותר מרשים משהיה נראה בתמונה הישנה. גודלו היה עצום, שלא לדבר על הגובה הבלתי יתואר שלו.
" אתה בטוח שהוא נמצא כאן?" שאלתי את ניר. אחרי כל הזמן הזה, בכלל לא היינו בטוחים שהוא באמת נמצא כאן, לפחות אני לא הייתי בטוח, אבל ניר כן היה, בלי צל של ספק.
" בוא נראה." הוא חייך. מעולם לא ראיתי אותו נראה מאושר כל כך. הוא התקדם בריצה אל פתח המבצר מבלי לחשוב פעמיים.
" לא, ניר, חכה!" צעקתי אליו, אך הוא לא הביט לאחור או עצר את עצמו. רצתי אחריו אל תוך המבצר.

ניר רץ לאן שתחושת ליבו אמרה לו. הוא עלה במדרגות אל הקומה השנייה, ולאחר מכן עלה אל הקומה שמעליה. הוא סרק כל חדר, אחד-אחד, פתח כל דלת וארון, מחפש אחריו. בסוף מסדרון הייתה עוד דלת אחת. גדולה ומקושטת. היא הובילה אל הטרקלין גדול. הדלת נפתחה לרווחה, וניר סוף כל סוף הצליח לסדר את נשימותיו בסדירות וכל הכובד שהיה על ליבו נעלם.
" מאל!" הוא קרא אליו, עדיין מתנשף מהריצה, אך עדיין עם חיוך על פניו.
" לא! אסור לך להיות כאן!" מאל קרא בתוקף כשראה אותו. הוא לא היה נראה מאושר במיוחד כמו אחיו. " מה אתה עושה כאן?" שאל.
ניר לא ענה. הוא רק הסתכל על המראה החדש של מי שעמד מולו. " אתה נראה, שונה." אמר. " למה אתה לבוש ככה? ומאיפה הגלימה?" החיוך שלו הפך בהדרגה להבעת פנים מבולבלת וחשוכה.
" אתה צריך ללכת. עכשיו." הורה עליו.
" אני לא עוזב בלעדייך, ולא עד שתסביר לי למה נעלמת." ניר התעקש.
בדיוק אז נכנסתי לחדר. הופתעתי מאוד שמאל באמת היה שם. אני מניח שאי אפשר להתווכח עם קשרי משפחה.
" והבאת תגבורת." הוא הוסיף בדאגה.
" פספסתי משהו חשוב?" שאלתי. ניר התקרב אל מאל ולא התייחס אליי. זה בסדר, אל תתייחס אליי, אני רק הסכמתי לטוס איתך ליבשת אחרת בשביל מסע חיפוש חוצה גבולות, הרי זה משהו סטנדרטי מובן מאליו, אל תענה לי.
" למה עזבת?" הוא שאל.