בריאו – (רואן) 3

– כפר העיט הלבן, שטח ארץ מיטאל –
אמו של רואן אמרה לו שאין צורך שיוציא את הצאן היום, ושינסה ליהנות מיום חופשי שהיא קבעה בשבילו. רואן קישר את זה למה שאמר לה כמה ימים לפני כן, כי היא ערכה כמה שיחות עם אביו מאז, והיא נשמעה נחושה בדעתה להוציא ממנו אישור למשהו.
לא שהיה לו מה לעשות, כי יום חופשי לא נותן לו את האפשרות ללכת ולשחק עם ילדי הכפר, לכן הלך אל מילו. אחיו הגדול מילו עבד כמשקיף על סביבות הכפר, ואת רוב יומו עבר על הביתן הגבוה שעל צוק ההשקפה. כשלרואן היה משעמם לגמרי, הוא הרשה לעצמו ללכת ולהפריע לו, כי למילו תמיד הייתה את הסבלנות לשפת החידות של רואן.
מילו הבחין בו ברגע שסיים לטפס את סולם העץ, "האח הקטן והחמוד שלי!" הוא פרש את זרועותיו כדי למחוץ את רואן בחיבוק דוב. רואן חייך חיוך קטן, מרוצה מהיחס שקיבל מאחיו. "נו, שכנעת את אבא לשלוח אותך אל "הסככה" בעיר מיטאל?" מילו הרפה.
"המקום הזה שבו לומדים דברים?" רואן חיקה את קולו של אביהם והתיישב על רצפת העץ. הוא פתח את הספר שבידיו בדף בו נעצר, "שאבא ירשה לי ללמוד? שהוא לא ישמע אותך מדבר כך!" רואן נפנף באצבע מאשימה אל מילו.
"אני מבין שניסית שוב, אה?" פניו של מילו הביעו התנצלות. "אולי אם תתחיל להתנהג באופן ילדותי יותר, אבא יירגע?"
רואן משך בכתפיו, "אתה רוצה שאבכה לו?"
מילו חייך לשם ההצעה שכל כך לא התאימה לרואן, כי רואן הפסיק לבכות מאז ידע לדבר. "כן, אתה לא בוכה בכלל, אה? ילד גדול!"
ואז מילו נזכר, "חוץ מפעם אחת כמובן, בפעם ההיא שנתקפת איזה שיגעון מוזר. אני זוכר שרצת מהבית על הרגלים הקטנות שלך בנות השלוש ובהית בשמים כמו אחוז דיבוק. אתה לא הפסקת לבכות כל היום!" מילו ניער את ראשו כדי להשתחרר מהזיכרון.
רואן חייך, "כן, אני מניח שהיה לי חלום." הוא לא זכר את המקרה הזה כי היה קטן, וההסבר היחיד היה שהוא בטח חלם את חלומות הזוועה עוד מינקות.
מילו, שכבר היה רגיל לפעמים בהם רואן דיבר על דברים שאינו מבין, התעלם מההערה. במקום זאת, הוא הביט בספר שרואן החזיק בידיו, "אתה לומד פיראן?" הוא שאל בפליאה, "אבל אנחנו כבר מדברים פיראן! אולי תתאמן בשפת המיטאלו, שפת האיחוד?"
רואן נענע בראשו, "שפת הפיראן כיום פגומה מהשפעת הזמן. שפת הפיראן העתיקה קשה יותר לפיענוח, אבל פשוטה ודלה יותר, יסודית יותר. אותה אני לומד."
מילו הנהן בראשו, מקשיב בעניין, "אתה משהו, אח קטן. ספר לי עוד."
רואן נמלא שמחה ילדותית לנוכח התעניינותו של אחיו הגדול, "אתה יודע שפיראן, משמעה "יקום" בשפה העתיקה?" הוא החל לפתוח את מעיינות חוכמתו, סכר ענק של ידע נפרץ באחת ורואן שטף את אחיו הגדול בהסברים מסובכים. מילו מזמן איבד את רואן בהסבריו, אבל חייך כשראה את הבעת האושר על פניו של רואן, והמשיך להנהן בראשו.
הם חזרו בערב אל ביתם, מחייכים. מילו פנה לחדרו אחר ארוחת הערב, ורואן עלה גם הוא לחדרו, מתכונן לשינה. הוא לא אהב לישון, כי אז באים החלומות. הוא שאף אוויר ועצם את עיניו, מתעלם מפחדיו ובוחר בעובדה ההגיונית שהוא חייב לישון.
הוא חלם, אבל הפעם זה לא התחיל עם צרחות. בדרך כלל בחלומותיו, הרגשת הבהלה מתחילה מיד, אבל עכשיו זה היה שונה. הרגשה חדשה אך מוכרת הציפה את הכרתו. יש משהו בחלום שהוא צריך לראות, אבל הוא לא מצליח לפקוח עיניים. הכל מעורפל… הוא התאמץ שוב, ואז הרפה, מבין שאולי זה יבוא לבד. ואז הוא ראה את זה, או יותר נכון, הרגיש את זה. משהו אפף אותו, סבב סביבו, קליל כאוויר עצמו. ופתאום הוא ראה את עצמו מלמעלה, גופו חשוף ושיערו ארוך ופרוע. גם בחלום הרגיש מופתע, הוא מעולם לא ראה את עצמו מכזה כיוון, זה הרגיש מוזר. בעוד עיניו עוקבות אחר המשב הקלוש שסבב סביבו, הוא הבחין בסימן מוזר על גבו. מין קעקוע סימבולי בגודל אגרוף, שחלק ממנו זהר. הוא זיהה את הסימן הזה, זו הייתה מילה בפיראן, אבל פיראן שלא הצליח לפענח. הוא לא ידע שיש לו כזה סימן על גבו!
ואז פתאום האות בערה, הכל בער, הכל נהפך חם ולוהט ובלתי נסבל ו…-
"אה!" הוא קם בבהלה, כאילו עלה באש. הוא מיהר לשלוח את ידו אל המחברת, אבל לא ידע איך לסרטט את מה שראה. החלום הזה היה שונה מהחלומות האחרים, החלום הזה היה תחושתי יותר, סתום יותר. הוא מיהר לסרטט את הדבר היחיד שזכר בבירור, את הסימן.
הוא סיים לצייר אותו, והזדקף. עוד היה לילה, ומשהו בתוכו התערבל באי נוחות. הוא חש צורך מוזר לבכות, ודמעות זלגו על לחיו במרדנות. משום מה, הוא חש כאילו משהו מישותו חסר לו, כאילו משהו נלקח ממנו. הוא הביט מהחלון החוצה, אל השמים.
באותם רגעים ממש, רחוק משם, חפץ האש בער בחוזקה בחדר השינה המלכותי בעיר מיטאל. זהו חדר השינה של המלך, שעמד באותו הזמן חסר אונים מול המחזה המפעים של אש יש-מאין.
זה שנים שזרע שבט האש ישב על כיסא המלוכה, זרע של מלכים שהכירו את האגדה על השליח האחרון של היקום, והאמינו בה בכל מאודם. הם היו מלכים זהירים וישרים, דוברי אמת עד כמה שבן אנוש יכול להיות כן. הסיבה לכך היא שלשבט האש, היה את "חפץ האש". החפץ הזה היה הקשר של בני האדם אל יסוד האש, והוא כבר יצר יסוד אחד בעבר, לפני שנים רבות. רק הבכירים ביותר בשבט האש העתיק הכירו בעובדה שהחפץ שמור איתם, ורק הם הכירו את הנבואה על שליח היקום, מלך היסודות. הם חיכו לו. כל מלך מזרע שבט האש חונך לחכות לו ולכבד אותו, מאומן לרגע שאולי, אולי, ייווצר מולו יסוד האש.
המלך הביט המום בלהבה הרוטטת שהגישה לו תינוקת קטנה, בוערת כולה. הוא לא זע, מפחד שיישרף, והניח ללהבות הפורצות מ"חפץ האש" להניח את התינוקת בחיקו.
ואז הכל פסק. החפץ שהיה מונח אחר כבוד על האח של חדר המלך, חזר להיות דומם. החדר המפואר המכוסה בשטיחים חזר לדממת הלילה ששררה בו לפני שחפץ האש העיר את המלך. המלך בהה עוד כמה רגעים בחפץ הדומם, ואז ברכיו בגדו בו והוא צנח לרצפה.
"הוד מעלתך?" תגובת השומרים מבחוץ הייתה מהירה, "האם אתה חש בטוב?" הם שאלו מעבר לדלת.
"כן," הוא התנשף, "קראו ליועץ הבכיר לוגן, מהר!"
המלך מיהר להניח את התינוקת על המיטה בזמן שהביטה בו בעיניה הגדולות בדממה. הוא כיסה אותה בסדיניו היקרים וניסה להרגיע את עצמו. הוא ידע שחפץ האש יתעורר מתישהו, זה היה לו ברור. אבל הוא מעולם לא שיער שזה יהיה בזמן שהותו על הכס. הוא הכיר בעובדה שהעולם לא שורר שלום כרגע, אבל לא העלה בדעתו שזה הגיע למצב שבו היקום נרתם לעזרה. אם בני האדם זקוקים לעזרת היקום, זה אומר צרות צרורות.