בריאה

בצד אחד בגן פקעו הנרקיסים והרקפות, ובצד האחר עצי פרי מגוונים למכביר: משמש,אפרסק,גוייבה,תפוז ופומלה. כולם חסו תחת ענפי גפן עבותה ומשורגת מעוטרת ענבי מוסקט אדירי ממדים.ניחוח נקטר עשיר אפף את האוויר. נחלי הפרת והחידקל זרמו חרישית באין מפריע, השמים היו מעוננים קלות , בעלי כנף מסוגים שונים נראו משייטים בהם. בפנת הגן נראתה ערימת חול גבוהה, לא היה ברור מה פישרה. קול אלוהים נשמע מהדהד בכל מקום, קול צרוד, עולה ויורד, כנראה ללא שליטה. הוא פנה לעוזריו והשמיע פקודות מונוטוניות: "היכן את החפירה? מי סילקו למחסן? אמרתי שעליי להשתמש בו היום!, היכן הדלי ואבני המלאכה?" קולות לחישה נשמעו ברקע מעין תשובות לא בהירות, מעורפלות, חששניות. קול אלוהים נשמע בשנית:"אין לי כוח היום ליצור, אם זהו הצוות חבל על הטרחה ,"אילו תוצאות תהיינה אז." והמשיך:" לא חשוב, נדחה למחר מה שאי אפשר לעשות היום,מי אמר זאת? קונפוציוס?". "מילא" הפטיר. עצי הבאובב רשרשו עם ליל, הם הצטערו על הדחייה של אלוהים , אם כי הם רגילים לכך מאז ומתמיד, אך אולי ההמתנה תצדיק עצמה. המלאכים עפו בינתיים להֵיכלם לשנת לילה רגועה ,ללא פטישים וללא רעשים מיותרים. גבריאל הביא את כינורו והחל לפרוט נעימת שיר ערש לעמיתיו הרדומים. הנימפות ידעו, שזה לא יהא לילן הפעם, לכן חפנו ראשיהן לבין כתפיהן ומרחו חלב אגוזים עסיסי על גופן, שישמש מור פיתוי לצוות המלאכי. נגינת גבריאל הייתה כה שמימית, עד כי כל חיות הגן נרדמו חיש מהרה, נשימות התנשמת הדהדו בחלל השמים והתחרו ברוח הלילית הרכה. אלוהים עצמו נמנם בלבד, אך הדיר שינה עמוקה מעיניו, יען כי דחה את מלאכתו, והיה רגוז על עצלותו, וזו הטרידה אותו ונקפה את מצפונו במהלך הלילה, כיתוש מזמזם ליד האוזן."אכן, בראתי את העצלן, אך עדיין אני עצל ממנו" הרהר בינו לבין עצמו. קריאת הינשוף השכימה את יושבי הגן ברקיע וכל אחד פנה לתפקידיו הקבועים מראש במערכת השמש המאירה. אלוהים קרא לעוזריו בשריקה ממזרית חדה והקימם ממושבם לגשת לערימת החול המיותמת. דווקא ביצירת הצוואר התקשה אלוהים. ראש האדם על עיניו אפו וחוטמו היו קלים לביצוע: החול התמסר בקלות לעיצוב ולתיחום הצורה, ההיקף והגודל, בכתפיים היה חשוב לשמור על מידות זהות- דבר מורכב מעט, בזה עסקו העוזרים. בצוואר הייתה קשיות מסוימת, והמפרקת התפרקה במשך היצירה כל העת, וכך לא היה בטחון בשימור חיי האדם שיווצר. הבעיה נפתרה על ידי שיבוץ ברגים מתאימים שהשתלבו היטב בעמוד השדרה. הישבנים לעומת זאת- קל היה לעצבם, לפי העיקרון המנחה שלאישה יהיו בשרניים ולגבר יהיו כחושים ושלדיים. חשוב היה לאלוהים ליצור שוני בצליליות הקולות שבין אדם וחוה-כך קורא להם, (על סמך מקורות שומריים עתיקים,שאלוהים גנב מהם את הרעיון לשמות) לגבר קול נמוך ולאשה קול דק וצלול. כשנסתיימה מלאכת הבריאה-נתרגע אלוהים, אם כי הרהר רבות ביצירתו ותהה, לאלו יצורים הם ייהפכו, האם ישרתו אותו נאמנה, האם ימרו פיו והוא יזדקק להחליפם, או לשלחם מעל פניו.
כיסוס ציפורניים מכיוונם העיד על תאבון בריא- הם השתוקקו למזון, עוד בטרם ידעו לדבר. תחושת אהבה מיוחדת החלה לפעם באלוהים כלפיהם, והוא נתקף רצון עז לחבקם ולאמצם לחיקו החם. בסופו של המהלך, ערימת החול בדיוק הספיקה לצרכיו, ולא היה צורך לשאול מן השאול כמות נוספת, שלא לדבר על החומר האפל שממנו הוא מורכב.