בקץ הדרכים – פרק 3

העצים הירוקים הזדקרו מהאדמה הקרה כמו אצבעות דקות ומרקיבות, ראשו מתחמם מהשמש הקופחת, אילה וליו נשארו על סוסיהם בדממה לאחר הקרב הקצר. הראש של הפושע שהם הרגו נתלה בכבדות על מותנו ורגליו התחילו לאבד תחושה, גיליאן היה יכול לשמוע תרנגול צווח במרחק. לאחר שהוא סיים רק הרוח שרקה, גיליאן היה הורג אדם בשביל מיטה טובה ושיכר בשעה כזו. אם הוא חשב על זה טוב יכול להיות שהוא כבר הרג בשביל פחות, הרחובות היו מקום קשה לילד. לגיליאן ווינד מעולם לא ניתנה בחירה בנוגע לזה, חייו נבחרו בידי הגורל הקר. גיליאן זכר את הנוף לאקדמיה הצבאית והמלכותית מהגגות הגבוהים של החצי המזרחי של העיר, החצי המזרחי היה החצי העני וההרוס. בניינים מעשנים וחורבות יושבים להם בין אפר וחולדות, החצי המזרחי היה המקום שהותקף לראשונה. עיר האדם האחרונה, כנפנשר. עיר שצידה המערבי היה מונח על צוק שהשקיף לנמל השמיים, ומעבר לנמל ים כחול ומנצנץ, כשגיליאן היה ילד הוא דמיין את היבשת האחרת מעבר לים הגובל את ממלכת האדם ההרוסה והבוערת. יום אחד הוא חלם על לחלוק ספינה עם ימאים מהאיים או מהיבשת השנייה ולטייל בעולם, לגנוב ולבזוז כעוות נפשו. זה כל מה שהוא רצה פעם, כשהיה קטן הוא נהג ללכת כל יום לנמל השמיים. נהג להסתכל מתחת לחצאיות של זונות הנמל שהיו לבושות בבגדים רפויים וריח בושם כבד נדף מהעור שלהן כמו וורד, הוא היה קטן ולא שרירי במיוחד אז ניסיונותיו לגנוב דגים נחלו בכישלון ומאז לא ניסה יותר רק עד שהתבגר. ריח השיכר, הזיעה והמלח לא עזבה אותו. גם לאחר הניצחון הראשון של בני האדם על אויבם, בעודו בורח מן העיר עם מעט רכושו הוא היה יכול להריח את הספינות ואת הימאים והספנים ולשמוע אותם כלחישות שמשכו אותו בחזרה לעיר, לחישות שדרשו שהוא יחזור, שילחם למען הארץ שלו. גיליאן ירק, לעזעזל עם הארץ המקוללת הזו, ככה הוא חשב אז. ועכשיו קולות הצחוק והצעקות של הנמל הם כמו ספר ישן ומאובק בספרייה של מוחו. היער עטף את גיליאן וחבורתו לאחר כמה דקות בגוונים של ירוק וחום, לפעמים אייל נראה מאחורי עץ וציפורים קראו בין העצים. הרוח השורקת מרשרשת את העלים הירוקים והצהובים של העצים. “אלוהים, אני צריכה מקלחת טובה.” התנשפה אילה, גיליאן הביט לאחור וראה את הנקרומנסרית הצעירה פורטת על הלוטרה שלה. ליאו הנהן בהסכמה, הוא לא דיבר כבר מחצית שעה. גיליאן החל לדאוג בציניות.
"מה קרה ליו? אני מניח שאין לך מה להגיד? זה חדש" ליו הביט בגיליאן במבט חסר כוחות, גיליאן שם לב שהרובה שלו שעון על גבו וידיו רועדות מאט. “הוא לא היה הראשון שהרגת… נכון?” גיליאן הופתע מרמת האכפתיות שגילה במשפט אחד וריסן את עצמו לפעם הבאה. “טוב, לכל אחד יש את הראשון שלו. זה או הוא או אתה ליו" ליו הניד את כתפיו ונשם עמוקות, לאחר כמה שניות של דממה הוא דיבר לבסוף. “כן, הוא היה הראשון. המבט שהיה עטוי על פניו, עיניו… עיניים שאומרות שהוא אדם בדיוק כמוני וכמוך" גיליאן ירק, ליו הרכין את ראשו מטה. “תחסוך ממני את הדיבורים על אדם כמונו, הוא היה טוב עם הקשת, ולכן החבורת שודדים העלובה הזאת לקחה אותו. הוא כנראה עריק,
או אנס, או רוצח שלא היה מניד עפעף לפני שהיה משחרר חץ לרכה שלך. נתנו להם מוות הולם, מוות בקרב, אם החיילים היו תופסים אותם הם היו מענים אותם למצב קרוב למוות ואז תולים אותם או עורפים את ראשם כדי לבדר את הקהל" ליו הרים את ראשו מאט, עיניו החומות נוצצות.
"אני מניח שאתה צודק, אני צריך לילה של שינה טובה, לספור את כל החפצים בגלימה שלי תמיד עזר לי להתרכז" גיליאן צחקק לעצמו, ליו באקנר היה אדם גדול מהחיים. לטוב ולרע.
"אנחנו נפגוש את המעסיק שלך? סליחה, המעסיק שלנו?” שאלה אילה והפסיקה לפרוט לרגע, עכשיו כל מה שנשמע זה רשרוש העלים. גיליאן גירד את שפמו הצר והעוקצני, הוא היה צריך להתגלח. אך ההרגשה של הגירוד עזרה לו לחשוב מדי פעם.
"אני יפגוש אותו, כן. אתם תישארו בחדריכם ותסעדו, יכול להיות שנקבל את המטרה הבאה שלנו עוד היום" אילה הנהנה מעט ועיניה סרקו את הדרך "אני רואה את מחצית היער, שם. בין העצים"
גיליאן בהה קדימה וראה את הכפר הקטן גם כן, מחצית היער היה המקום בו רוב ציידי הגולגלות חיפשו עבדו. הוא נמצא במקום נוח למדי, ורחוק מכנפנשר.
"ווינד, נפצעת" אילה אמרה וגיליאן שמע את סוסה עוצר. גיליאן התנשף ועצם את עיניו בתסכול,
"כן, זה תוצר לוואי של קרב לצערי" גיליאן טפח על צידו של סוסו כדי לעצור אותו בחוסר רצון גלוי.
ליו גיחך מקצת מאחוריו, גיליאן החזיר לו בחיוך עצל למדי. אילה עמדה מול גיליאן, השיער האדמוני שלה זולג על כתפיה כמו אור שמש על דשא. המדים שלה משובחים, כמו קוסם רשמי של הממלכה.
אילה העבירה אצבע עדינה וחמימה על הפצע על הלחי של גיליאן, ברגע שהיא הניחה עליו את אצבעה עבר בגיליאן רעד חלש ומוזר. הוא קיווה שאילה לא שמה לב, “אתה צריך להגיד לי דברים כאלה, זה יכול להזדהם" גיליאן צקצק על לשונו.
"נכון, וזה למה שכרנו נקרומנסרית מעולה שכמותך" גיליאן הפנה את ראשו הצידה אך אילה התעקשה. “קודם כל, אני הצעתי את עצמי. היית מת לפחות פעמיים לולא הייתה כאן" ליו ניקה את הרובה שלו עם מגבת מלוכלכת מאחד מהכיסים של גלימתו, הרובה זוהר באור סגלגל.
"היא לא טועה, שנינו גברים גדולים ומגושמים. אתה יכול להתלונן אבל אנשים שניחנו בקסם מסוג כזה צריכים להשתמש בו למטרה טובה. בחזרה בכנפנשר, במעבדה שלי. נהגתי לבקש מאחד מהחברים שלי, קוסם פשוט למדי להשתמש ביכולות שלו כדי להפעיל מכניזם מסוים וגיליתי שקסם יכול להפעיל מכניזמים מסובכים במהירות כפולה מכל מקור אנרגיה שיכולתי להניח עליו את ידי" גיליאן לא אהב קסם, הוא זכר שבמשמר העיר היו כמה קצינים עם יכולות קסומות. מכדורי אש שנוצרו מאוויר דק ועד לשליטה על גוף האדם, הוא זכר שפעם אחת כדור אש קטן נורה לכיוונו וכשהוא פגע בבטנו ההרגשה הייתה כמו אגרוף לוהט שהפיל אותו מטה. הוא לא התקרב לקצינים מאז היום הזה, והכוויה השאירה צלקת קטנה במיוחד בבטנו הימנית, מזכרת מהקצינים. אך הקסם של אילה נראה כמעט לא אנושי, הוא ידע שנקרומנסרים יכולים להחיות גופות. לגרום להם לצעוד שוב, להילחם, לדבר. הרעיון העביר צמרמורת במורד גבו של גיליאן, הוא חשב על עשרות האנשים שהוא הרג רצים אחריו בפנים חסרי הבאה ועורם המת מתקלף מעצמותיהם. הוא עצר את ידה של אילה בעוד שהיא מרפא את הצלקת, היא התנשמה בהתפעה.
"עזבי, היינו על הדרך מספיק זמן. אני רעב וזקוק נואשות לכוס שיכר טובה שתיתן לי כאב ראש בבוקר" אילה השתחררה מאחיזתו של גיליאן ועיקמה את צד פיה, “איך שתרצה" היא סיננה ופנתה לאחור. היא עלתה על סוסה כשגיליאן התחיל לדהור במהירות לכיוון הכפר, כפריים עצלים יצאו מבתיהם כל יום בהרגל היומי שלהם. הוא עבר על פני העוברים והשבים ולכיוון פונדק "עין האיזמרגד" שנמצאה באמצע הכפר, הוא שמע את פרסות הסוסים של אילה ושל ליו מאחוריו.
הכפריים הסתכלו על גיליאן בעיניים עצלות ועייפות, כולם ידעו מי הוא היה. חרבו ופגיונו התנדנדו בחוסר נוחות בעודו דוהר ושריון העור והברזל שלו נחבטים בשכבות אחד והשני בשיר של מתכת.
הפונדק נח מולו, מוקף ביער מצידו האחד ובבתים מצידו השני. הפונדק היה בעל שני קומות וקומתו הראשונה ומאבן אפורה וישנה וקומתו השנייה מעץ חום כמו העצים שסובבו אותו, ליאה וליו הגיעו לאחר כמה שניות. “לעזאזל, התחת שלי כאב ואתה עוד החמרת את זה" התנשף ליו ושלח את ידו לתחתית גבו, גלימתו מדלדלת מסוסו. אילה וגיליאן ירדו מסוסיהם ונער אורווה צעיר רץ בצעדים נמהרים אליהם. “ברוכים הבאים לעין האיזמרגד, אני יקח את סוסיכם" גיליאן הנהן והוציא מטבע ארד מכיסו, “כן כן, אנחנו יודעים כבר. ליו רד מהסוס יש בתוך הפונדק כיסאות לתחת השמן שלך"
ליו צחקק מעייפות וירד מסוסו בכבדות, גלימתו נגררת על האדמה. הרובה שלו חגור על גבו, אילה וגיליאן נתנו לנער את המושכות של סוסיהם העייפים והאומללים. כשחזר גיליאן נתן לנער את המטבע ארד בעודו אוחז את המושכות לסוסו של ליו, “האכל אותם היטב ילד, אני יפקח על הבריאות שלהם בעצמי" הנער הנהן מאט ונסוג לאחר שבהה ברובה של ליו, דלת הפונדק עמדה מוליהם ושלט עץ מחוזק בברזל נתלה מעל הדלת וזז אחורה וקדימה מהרוח הקלושה בחריקה קלה. גיליאן הסתכל על אילה ועל ליו, שניהם עייפים מנשוא. “העסקה הרגילה, אני מדבר, אתם שותקים, נתחלק בכסף אחר כך" שניהם הנהנו בעצלות וגיליאן דחף את דלתות בפונדק קדימה, ריח השיכר והזיעה הציף את נחירו וגרם לו להבין שהוא לא הריח שום דבר חוץ מסוסים ואבק במשך השבוע האחרון.
הפונדק היה שומם ברובו, הבר היה ריק והאישה הצעירה בעל השיער החום ששמה היה ליז ניקתה את הכוסות. בפינה הרחוקה של השולחן ישבו כמה בחורים צעירים ושתו שיכר ואכלו לחם, על רגלו של אחת מהם הייתה ישובה בת לוויה שציחקקה ונגעה בנערים כל פעם שהם סיפרו את אותה הבדיחה על למה לא מחכים לזונות בנמל. באחד משולחנות העץ האמצעיים ישב לו צייד גולגלות שחיכה לעבודה, פרצופו היה מוסתר בברדס ומבטו נעול על מרק הרגל שניצב מתחת לאפו. ליז הסתובבה בבת אחת לצליל חריקת הדלת "מצטערת נגמר לנו השיכ- ווינד!” ליז חייכה חיוך רחב ועזבה את המגב ואת כוס הפח, היא פתחה את הדלפק בעל הצירים החלודים ומהרה לכיוון החבורה.
היא הייתה יפה, גוף רזה וחזה מלא. גיליאן קיווה שהיא לא תפסה אותו בוהה בגופה, הוא כיבד את האישה הצעירה. ליז נעצרה מולו ונתנה לו חיבוק גדול. ידיה נעטפו סביב גופו העייף, הוא הכיר את ליז מאז שהתחיל בעסק הציד. לאחר שברח מכנפנשר הוא מצא את עצמו עובר את הגשר שחוצה את הנהר שגובל את כנפנשר ממזרח. ומשם הוא חצה את היער המרה, והגיע למחצית היער. עייף ורדוף מהמלחמה ומהזכרונות הכואבים הוא ניסה לישון באורוות, חסר רכוש וחסר כל חוץ מהחרב הישנה שלו מימיו בחיל החלוץ. ליז מצאה אותו, שיערה חום כמו העצים שסבבו את מקום הולדתה. היא הציאה לו לישון בפונדק בתמורה לזה שהוא יעבוד בתור המלצר שם, עבודתו הייתה קשה אך בסוף כל יום ליז הייתה מזמינה אותו לחדר שלה והם היו מדברים. היא ידעה את שמו האמיתי. גיליאן ידע שאנשים חושבים שהוא חסר לב, וככה הוא חשב שהוא היה. אך בערבים שהוא בילה עם ליז הוא היה אדם אחר, אדם חופשי. “שלום ליז, גבהת מאז שהייתי פה בפעם האחרונה" ליז שחררה צחקוק נמהר, היא פנתה לשאר חבורתו.
"גברת אילה, ליו באקנר, ברוכים השבים" אילה וליו הנהנו בתודה, ליז פנתה בחזרה לגיליאן.
"הוא מחכה לך, קומה למעלה, החדר השני משמאל" גיליאן הנהן ובלע את הרוק שבגרונו. השק על מותנו הרגיש כבד יותר.