בקץ הדרכים – פרק 2

פרק 2- דם הממלכה

גיליאן ווינד לא חיבב חיילים, הוא זכר את ילדותו בעיר האדם האחרונה שנותרה. הוא וחבריו חיפשו פירורים ומים בבתים הרוסים, הוא זכר את החיילים המושחטים של המלכה, עוברים בין בית לבית. מחפשים בכל חור כדי למצוא את גיליאן וחבריו. גיליאן ווינד ידע שילדים שנתפסים כנראה הומתו או נשלחו למכרה אם היו חזקים מספיק, לפעמים גיליאן היה חי על בטן ריקה במשך ימים ארוכים. כוחו לא פעם עזב אותו וגיליאן רצה להתפוגג בשקט ולמות,בגיל שלוש עשרה, הוא וחבריו עברו לפשיטה יומית על החלק היותר עשיר של העיר. גיליאן זינק מגג לגג וחבריו מעולם לא השתוו אליו במהירות, הוא גנב לחם וכוסות שיכר ממש מתחת לאף של העשירים שהשתהו על המרפסת שלהם. בסוף היום כשגיליאן קפץ מעל גג מסוים הוא חש כאב חד ומהיר עובר כרטט ברגלו, כאילו שמישהו בעט ברגלו בחוזקה רבה. למזלו של גיליאן הוא לא איבד את שיווי המשקל שלו והצליח לנחוט ברישול רב על הגג הנגדי, הוא זכר שמבט מהיר ברגלו אישר שחץ פגע בו. באופן פלא החץ לא חדר את כל רגלו אלה רק גירד את העצם, גיליאן שמע את קולות השומרים מלמטה. בטוחים בנצחונם, גיליאן נשך את שפתו כל כך חזק עד שהיא דיממה. הכאב הייתה בלתי נסבל אך הוא היה יכול לברוח, גיליאן המשיך לברוח למקום שבו כל ילדי הרחוב נפגשו. הוא חמק מבעד לחיילים המופתעים ובהגיעו למחבוא הוא שלף את החץ מרגלו, אבל ידיו שקשקו והוא לא הוציא את החץ בצורה חלקה. גיליאן ווינד זכר שהוא התעלף ומצא את עצמו במיטת אבן קרה בבוקר, רגלו חבושה וכנפוית הילדים כבר יצאה ליום חדש של שדידות. הזכרון חלף, גיליאן ראה את השומרים מולו. הם היו חמישה אנשים ושני סוסים חסונים, כולם לבושים בשריון כחול וכסוף וחרבות חגורות למותניהם. אחד מהם עמד עם קשת ארוכה ודרוכה, חצים מזדקרים מהאדמה לפניו לשליפה מהירה. “עצרו! מי הולך שם? מה עניינכם בשבילים?” צעק חייל בקול עמוק, הוא התקדם קדימה ושלף את חרבו בצליל לחישה מתכתית. גיליאן גיחך לעצמו. “אנו בדרך למחצית היער, הכפר הקטן\" החייל שדיבר מקודם החליף מבט עם שני החיילים אחרים. הקשת עדיין דרוך,
\"אני יצטרך לקחת מכם את חוב הנסיכה, כל עוברי אורח חייבים לשלם בשמה המלכותי\" גיליאן הרים גבה, הוא לא ראה את הבעתם של ליו ואילה. חיילים בדרך כלל לא מבקשים חוב, ובטח שלא בדרכים. גיליאן חשב שהם יתחילו לשאול שאלות, אולי הם לא באמת חיילים. גיליאן ידע מה לעשות. החרב והפגיון הארוך שלו היו שלופים בין רגע, השומר שדיבר כשל אחורנית אך הקשת לא הניד אפאף. חץ שרט את הלחי של גיליאן והשאיר כאב חד, גיליאן ווינד הרגיש דם זולג על הלחי שלו. “אל תנסה את זה איתנו…” סינן הקשת, החץ השני דרוך בקשת. חבריו הניפו את חרבותיהם גם כן, ניסו להראות קשוחים. גיליאן צחקק, הכאב צורב מאט בלחי שלו.
\"רבותיי, בגלל שאתם שודדים חכמים במיוחד למה שלא נעבוד על עסקה?” הוא שמע את ליו מאחוריו מוציא קול עמוק שנמשך לשנייה ומשמעותו הייתה שהוא לא אוהב את הנעשה. אילה נשארה שקטה. חמשת השודדים החליפו מבטים, אחד מהם דיבר.
\"אני וחברי הם החיילים המלכותיים של המלכה, איננו שודדים ואם אתה מספיק שוטה כדי להמשיך לדבר חברי כאן יחורר אותך עוד לפני שתצליח להניד עפעף\" גיליאן ידע שהוא צועד על קרח דק במקרה הזה, הם לא יכולים לעבוד עליו. שריונו של אחד מהם היה ספוג דם באזור החזה, גיליאן חגר את פגיונו אך חרבו הייתה עדיין שלופה. עם יד אחת מאחורי גבו הוא סימן לליו להיות מוכן.
\"אז מדוע שריונך מגואל בדם? אני לא מתיימר להיות מומחה בקרב אך אני לא חושב שהאויב צועד כל כך רחוק מהחומה\" גיליאן חשב לרגע על האויב שגרם לממלכות האדם ליפול ולהישרף קליל, יצורים גבוהים ורזים בעלי עור לבן כשלג. מכוסים בשריון כשרק הצוואר שלהם חשוף, אף אחד לא ידע מהיכן הם באו. ביום שבו צבא שלהם פרץ את החומה בהנהגת מלכם הקפוא, גיליאן שירת בתור חייל לאחר שנתפס באחד מהשדידות שלו בתור נער. הוא גנב לחם וציוד מחנות באזור המגורים הצבאי של העיר, גיליאן חשב שלעולם לא יתפסו אותו לאחר שנים של בזיזה חסרת מחשבה. אך השומרים נתנו לו בחירה, הוצאה להורג פומבית או שהוא יתגייס לצבא המלכותי. גיליאן ידע ששניהם הם עונש מוות, הוא ידע שלהילחם בחיל החלוץ זה טוב כמו למות מתלייה. חיל החלוץ היה מורכב מגנבים ומאיכרים שלא הניפו חרב בחייהם עד שמשמר המלכה המקולל שם להם אחת ביד אחרי שבוע של אימונים. ובקרב על ממלכת האדם האחרונה התנהל טבח נורא, גיליאן וחבריו פרצו מהשערים לאש בליסטראות וחצים בוערים. גיליאן נשבע שהם צבעו את השמיים בצבעי דם ועשן, אויבם המר ניצב מולם. חניתות ומגנים מורמים, קשתי האויב המטירו גשם של חצים קפואים. גיליאן ידע שאם הוא יברח הקצין ישסף את גרונו במקום שבו עמד, אלפי גופות נערמו לאחר הקרב. וגיליאן נשאר עומד, אדם שבור. והקרב הונצח בתור ניצחונם הראשון של בני האדם. לאחר הקרב אירלד ברח מעיר עם מעט הכסף והציוד שהיה לו. הוא היה עריק לכל דבר, אך אף אדם לא נשלח כדי לחפש אותו. הוא נהיה צייד גולגלות ושינה את שמו לווינד, אף אדם חוץ ממנו לא ידע את שמו האמיתי.
\"שוטה, אמרתי לך לשמור על פיך\" ירק שודד אחד, הקשת משך את מיתר הקשת לאחור.
גיליאן התכופך וקול של ירייה פילחה את האוויר. הקשת הסתכל מטה וראה את החזה שלו מחורר ומדמם, הוא קילל וצנח ארצה. ארבעת השודדים האחרים פרצו בבהלה, אחד מהם ברח. השלושה האחרים שעטו לעבר חבורתו של גיליאן. גיליאן הזדקף וזרק את פגיונו בתנועה חלקה, הפגיון חדרה לבטנו של אחד מהשודדים והוא כשל לאחור. השודד האחר זעק בפטתיות לפני שחרבותיהם התנגשו בשיר של פלדה, אילה ירדה מסוסה והכתה במטה שלה על האדמה. חרב הבזיקה מתוך האפר בניצוץ ירוק בוהק והחלה להילחם בשודד הנותר, “מכשפים מקוללים\" השודד צעק באימה כשהחרב המכושפת הנחיתה עליו שיסוף שקרע את החזה שלו מכתף שמאל עד לירך. גיליאן עדיין נלחם בשודד האחרון, כשראה שחבריו מתים וגופותיהם המדממות על הרצפה הוא זרק את חרבו הצידה ויבב. “בבקשה, אני נכנע\" גיליאן התנשם, האיש היה טוב עם חרבו. הוא ידע שאילה וליו דוקרים אותו במבטיהם מאחורה, הוא היה המנהיג אחרי הכל. גיליאן ידע שאין להם מספיק אוכל ואם הם לא יגיעו לכפר שבו הם צריכים לקבל את תשלומם הם יצטרכו לאכול את סוסיהם, אילה התפרצה.
\"ווינד. הוא נכנע, תן לו ללכת\" גיליאן לא הקשיב, חרבו קרעה את האוויר ואת גרונו של השודד האחרון. עיניו נעולות על גיליאן, הוא השמיע קולות השתנקות ודם זלק מפיו כמו מפל. גיליאן חשק שיניים ובעט בחזה של האדם הגוסס. השודד נשכב על הרצפה, חסר חיים.
\"הוא נלחם היטב, אך זהו גורלו של כל שודד דרכים\" אילה עצמה את עיניה, ליו התנשף ונשכב על סוסו. אילה החלה לדבר בטון של כעס.
\"מי ייתן ונשמתם תמצא שלווה בדרכם לערפל ולחשיכה, הם בחרו בדרך השגויה. אך ליבם היה כמו שלנו בעודם ילדים, אקסלסיור\" ליו חזר אחריה, “אקסלסיור\" גיליאן נעץ את עיניו באילה.
\"לא ידעתי שאתם הטיפוסים הדתיים\" אילה וליו לא ענו כשגיליאן התקדם לכיוון השודד הגוסס שנפגע בבטנו כשפגיונו של גיליאן פגע בו. השודד שכב בפישוק רגליים, משתעל ועיניו דומעות. הפגיון ננעץ היטב בין שכבות השריון של השודד ודם כהה זלג מהפצע, כשעיניהם של גיליאן והשודד חסר השם נפגשו הוא התחיל ליבב גם כן.
\"רחמים, אני איכר שגר לא קרוב מפה… הם לקחו את האישה ואת הילדים שלי והכריחו אותי לעבוד בשבילם… בבקשה!” השודד השתעל ולא סיים את המשפט, המצפון הקר של גיליאן עקצץ. כמה אנשים טובים מתו בגלל האדם הזה? גיליאן חשב לעצמו.
\"האם אי פעם חשבת על המשפחה של האנשים שאתם הרגתם? אני לא חושב ככה\" השודד השתתק, מקבל את גורלו. הוא הרגיש יד חמה וקטנה מחזיקה בכתף שלו, גיליאן הסתובב כדי לראות את אילה. המטה שלה זוהר באור איזמרגד, עיניה ירוקות גם כן.
\"ווינד, הוא דובר אמת. אני יכולה לרפא אותו ונשלח אותו לדרכו\" גיליאן נשך את שפתיו
\"תודה לך גברת… תודה\" השתנק השודד, גיליאן בעט בצד שלו כדי שישתתק.
\"אין לך למה להודות, אני יחליט מה נעשה עם החיים העלובים שלך\" גיליאן הסתובב לאחור וראה את ליו נשען על סוסו, הרובה שלו מזמזם מאנרגיה. נראה שהוא במצב לחץ. “אני מסכים עם אילה, מספיק דם נשפך פה\" גיליאן ירק, והסתכל לשודד בעיניים ריקות מרגש.
\"אם אני יראה או ישמע עליך עוד פעם, אפילו מלחשוש שיוצא משפתיו של אדם שיכור בפונדק. אני נשבע שאני יבוא בשבילך, ואז זה לא יגמר יפה\" אילה הנהנה בתודה אילמת לגיליאן והיא התכופפה.
גיליאן הוציא את הפגיון במשיכה חזקה והשודד כמעט התעלף לפי הצרחה שבקעה מפיו, אילה החלה בתהליך הריפוי. זרם אנרגיה נקרוטית וירוקה עבר במטה של אילה וחומר שנראה כמו נוזל ירוק ואדמדם יצא מגופותיהם הטריות של השודדים המתים, כשהנוזל יצא עורם הפך לחיוור משהיה. הנוזל התעופף באוויר וזרם לפצעו הפתוח והמדמם של השודד שהסתכל בנעשה בעיניים מבריקות מדמעות. אילה לחשה כמה מילים לא מוכרות והנוזל הרטיב את הפצע, עור נוצר והדם נספג בנוזל ונערם חזרה לפצע. השודד גנח קלות מהתהליך וגיליאן שנא את עצמו על זה שלא שיסף את צווארו של השודד מלכתחילה, אך אילה התעקשה. עיניה של אילה הבזיקו באור ירקרק והמטה הפסיק לפעום מאנרגיה, השודד התייצב על רגליו וניסה לא לאבד את חוסר שיווי המשקל שלו. הוא בהה באילה כשהסתכל.
\"תודה לך… אם יש דבר אחד שאוכל לעשות, אנא. אני לשירותכם\" גיליאן התייצב בין השודד לבין אילה.
\"תברח לביתך אם אתה יודע מה טוב בשבילך\" הוא סינן, השודד נרתע לאחור מהקול הצורם של צייד הגולגולות.
\"למה אתה מחכה? הפעם השנייה שאני יזרוק עליך סכין אני יכוון קצת יותר טוב\" גיליאן אמר בעודו מנקה את הדם מפגיונו, כל משיכה מנקה את הלהב לאט לאט. השודד אסף את חרבו מהרצפה וסטה מהכביש, הוא החל בריצה קלה. גיליאן הסתובב לאחור וראה את פרצופה של אילה ושל ליו חסרי כל רגש. אירלד לקח את אחד משני הסוסים שהיו שייכים לשודדים ונתן את הרטמות של השני לאילה, הוא בעדינות שחרר את הציוד מגבם של הסוסים שלהם והרכיב אותם על הסוסים החדשים. אחד מהסוסים היה שחור והשני שחור עם רגליים לבנות ומלוכלכות מבוץ, לאחר שהוא הרכיב את הציוד על שני הסוסים החדשים הוא שחרר את שני הסוסים המותשים שליוו אותם במסע. לא היה לו חשק להמית אותם. הוא עלה על סוסו השחור והסוס צהל מעט. הפצע על הלחי שלו כבר לא עקצץ, הדם נשאר יבש על העור שלו.
\"עלי על הסוס, אני רואה את היער מפה\" גיליאן אמר, הוא וחבורתו דהרו לקראת הכתם הגדול והירוק של העצים.