בעליי הכנפיים פרק 7 מנקודת המבט של ליאה

הרגשתי זוועה, הרגשתי נורא
כל העבר צף ושב
אני חייבת להילחם
חייבת לפרוק את זה
הלכתי לכיוון הספרייה
הבטתי בפסנתר שעמד שם
פסנתר בצבע לבן ויוקרתי
התקרבתי אליו ונגעתי בו
הזרם הזה
שכחתי כמה אני אוהבת לנגן
אף פעם לא היה לי פסנתר
היה לי קלידים
התיישבתי על השרפרף הקטן שעמד על יד הפסנתר
והחלתי לחבר לי מנגינות כואבות!
קשות! מהירות עצבניות, בדיוק כמו שהרגשתי
הבנות הביטו בי בפליאה
הן עדיין ישבו זו על יד זו
"את כתבת?"
שאלה איזבלה גם אשתו החדשה של דמיאן
הבטתי בה
"כן"
השבתי והמשכתי לנגן
"איפה המילים?"
היא שאלה
צחקתי אליה
"בראשי"
השבתי,
הכל עדיין חרוט בראשי , כמו מילות השיר חשבתי לעצמי

-נמאס משקרים
מהבכי והצרחות
לעלות על העמוד לרקוד בשביל גברים וגברות
נמאס מהשקט הזה שתמיד קיים מסביב
מחכה שיגיע הרגע הזה אחריי האביב
שלא יודעים אם הכל פורח או נובל
שלא יודעים אם הכל כבוי או דולק
שלא צריכים לשאול ,מי למה ואיך

שקט, רק עוד טיפה
תנו לי שקט,
תנו לי רק קצת
שלווה-
…..