בעליי הכנפיים – פרק 19 20 21

יכולתי לברוח מטומטמת שכמותי!
חשבתי בליבי כל הדרך חזרה החלון היה סגור
טפטוף קל החל
כמו החלון גם אני סגורה
יכולתי לברוח !
למה לא ברחתי?
אולי בגלל ג'ון?
למה הוא תמיד עולה לי למחשבות
עיניו החומות
מה הן מזכירות לי?!
לפתע זיכרון שקברתי עמוק עלה למוחי
אמי יושבת עם אחיי הקטנים וקוראת להם סיפור
נכנסתי לחדר ועינייה החומות הביטו בי באהבה
עינייה כמו עיניו של ג'ון
עיניים חומות טהורות מלאות חמלה ואהבה כלפיי העולם
לא כמוני שאני מלאת רוע ושנאה,
אני… שכמעט רצחתי את אבי לאחר שהוא הכה את אמי מכות רצח
אמי לא שרדה…. היא מתה ממכותיו של אבי היא קרסה
השיכור הארור הזה ! האבא הבן זונה הזה!
החיים מחורבנים שעברתי כדי שיהיה אחיי מה לאכול
ועכשיו לאחר שם נפטרו מן הקרינה אני לא מרגישה כלום לא לאף אחד!
הרגשתי את השנאה עולה מתפשטת בכל גופי
"דמיאן"
לחשתי
הוא הביט בי
"בוא נלך ברגל עד לביתך "
אמרתי
"השתגעת גשום בחוץ את תחלי "
הוא אמר
"דמיאן!"
אמרתי בעצבים

הסתכלתי אליה היא עצבנית
"טוב נצא החוצה משוגעת שכמותך"
אמרתי ועצרתי את נהג המונית
נתתי לו את כספו
היינו במקום שומם יש לי ולליאה הליכה של חצי שעה עד שנגיע לביתי
הבתים ההרוסים הם העדים היחידים שקיימים כדי לדעת מה קרה במקום הזה בדיוק ,
ליאה התרטבה מכף רגל ועד ראש
הבטתי בה שיערה השחור היה מפוזר על גבה ורטוב
היא הביטה בי
"מה?"
היא שאלה בעצבים ממשיכה ללכת צפונה
היא נעצרה לפתע והסתובבה אליי
"מי אתה לעזאזל דמיאן?"
היא שאלה ברצינות גמורה
"מי אני?"
שאלתי צוחק
"לא אני רצינית דמיאן אני לא יודעת כלום עלייך ועל חייך האם גם לך מתו אנשים קרובים מן הקרינה?"
היא שאלה
נזכרתי באמי לפתע
"אמי"
אמרתי לפתע
היא הנהנה באיטיות
ושתקה
"ולך ? מתו אנשים קרובים בקרינה?"
"כל אחיי הקטנים וזהו אבי חי באיזה מקום רחוק בטח ואם הוא לא מת מהקרינה אז הוא מת משתיית יתר"
היא אמרה מתיישבת על איזה חומה שבורה
הגשם זלג על היד שלה
בגדיי הלוחמת שלה התרטבו
התיישבתי לידה
נזכר בחלום הרע הזה שהיא צעקה
-אבא אל תרצח את אמא-
והזזתי את שיערה בעדינות מאחוריי אוזנה
הרגשתי מן זרם כזה עובר בי כשנגעתי בה
היא הרימה את ראשה אליי
"מה אתה אוהב לעשות?"
היא שאלה

"מה אתה אוהב לעשות?"
שאלתי את דמיאן
כי הבנתי שאני לא יודעת כלום עליו
והוא אינו יודע כלום עליי ואם אנחנו חיים יחד
לפחות נדע מה השני אוהב ומה לא
"ממ… לרוץ"
הוא אמר
"ואת?"
"לשחות , הייתי קופצת מהמקפצות הכי גבוהות לבריכה בגלל זה השתזפתי כל כך"
השבתי נזכרת בבריכה העירונית הקטנה שהייתי הולכת אלייה לפניי שאבי החל לשתות
"יש לנו בריכה וחצר מחוץ לבית "
אמר דמיאן
"לא לנו, דמיאן תפסיק לחשוב שאנחנו באמת בעל ואשה, לך יש לא לנו אני לא אשתך !"
התחלתי שוב להתעצבן ורצתי במהירות לביתו של דמיאן
דמיאן רץ אחריי במהירות תופס אותי במותניי בכוח ונשימתו על יד אוזני
הנשימה נעצרה לי לרגע ודמיאן הכאיב לי בצידי הגוף
"אתה מכאיב לי דמיאן"
אמרתי בשקט יוצאת מן אחיזתו
"תתרגלי שיש אנחנו זה לא מעניין אותי את בסוף תקבלי את זה שהתחתנו ואני יכול להכאיב לך כמה שאני רוצה את אשתי!"
דמיאן אמר בעצבים
כנפיי יצאו בניגוד לרצוני
"אני לא אשתך! אתה הכרחת אותי! ואינך יכול לעשות לי כלום"
צרחתי עליו
"כפויית טובה זה מה שאת!"
הוא צרח
"אידיוט!"
"מטומטמת"
"חזיר מטופש!"
"טיפשה אחת!"
הוא צרח עליי
"אתה טיפש כל פעם שאנחנו משלימים אתה מוצא דרך לריב!"
אמרתי לו מתנשפת מהקור ואדים לבנים יוצאים מפי
"אני מחפש לריב?! אני מנסה להיות נחמד אלייך שתבני מה ששלי הוא שלך כי את אשתי לטוב ורע!"
הוא אמר והוסיף בלחש
"את אשתי"