בעינים עצומות

אפר נערם על הארון היפה שעוצב בסגנון האהוב והמיוחד של פואטרי. המקום כולו היה שקט, הרוחות לא נשבו, הציפורים לא שרו, צעדיהם של העוברים ושבים היו שקטים כאילו הלכו על משטח של צמר וכל העיר הייתה שקטה כאילו היא מתאבלת על מותה של פואטרי, אך האנשים היחידים שבאו לכבד אותה במותה הם הוריה והכומר שלולא לא היו משלמים לו לא היה יודע על קיומה של פואטרי.
אביה רכן אל הקבר הטרי של ביתו האהובה ונישק את האפר כאילו נישק את ראשה של ביתו כמו שהיה עושה כשהייתה קטנה.
"נוחי ילדתי, שום דבר כבר לא מטריד אותך יותר " לחש אביה.
אך בעולם המתים אין מנוחה.