בעיניים עצומות פרק 7
"הוא מת? תגידי לי שתפסת אותו, בבקשה!" אמרה קייט, היא הייתה על סף בכי. "אני אסביר הכל" אמרתי. "בסדר, תמשיכי".
***
"ספיץ' צעקתי, לפני שרגליו נגעו באירוס שהיה כפוף מעט, אחזתי בידו והעליתי אותו למעלה. "אתה לא נורמאלי!" צעקתי עליו "אני מצטער" הוא לחש "אתה בסדר?" הוא בחן את גופו "נראה שכן" "בכל אופן" הוא אמר "הצבעתי על היציאה מהשדה שם" הוא הצביע עוד פעם, ועכשיו ראיתי, היציאה לוותה בשער עשוי עצים, יצאנו מהשדה אל הקרקע החומה והמוצקה.
"לאן עכשיו?" שאלתי, ספיץ' הסתכל במפה "תחנה אחרונה" הוא אמר ואני נשמתי לרווחה "סוף סוף" אמרתי. "יש את תהום המוות" הוא אמר. "אוי לא" לחשתי. יכולתי לראות מרחוק את התהום. היא נראתה מאיימת, אך ככל שמתקרבים אליה היא נהיית מאיימת יותר ויותר.
הגענו אליה, צעד אחד יותר מדי ונופלים לשם. "מה עושים?" שאלתי "יש לך אולי חבל?"
"לא" הוא ענה. "מה?!" צעקתי "פרסות חוסמות רעל ש לך, אטמי אוזניי, חבל אין לך אתה…" "כאן אחי התאום נהרג" הוא צעק "נפטרתי מכל החבלי שלי מאז בתקווה שלא אעבור פה" הסתכלתי עליו "אנ…אני…" גמגמתי "זה בסדר, תביאי את הבדים של האוהל, ניצור מזה חבל" שותקת ונבוכה לקחתי את הבדים מאחד התיקים וקשרנו אחד לשני. לבסוף נוצר חבל שהספיק כדי לעבור את המצוק. "איך נייצב את זה בצד השני?" שאלתי "תביאי לי קרש, אאחד גדול ושקצהו חד." הוא אמר, הבאתי לו קרש שאספתי . הוא קשר את קצה החבל לעת וזרק אותו לקצה השני, באורך פלא העץ ננעץ באדמה הקשה, ספיץ' משך את החבל כדי לבדוק את יציבותו והכל היה בסדר. נעצתי עוד קרש בצד שלנו, קשרתי את תומס לגבי, הכנסתי את המפה לכיסי והתחלנו לטפס "איך הצלחת להחדיר את העץ באדמה מהמרחק הזה?" שאלתי "יש עוד הרבה דברים על העולם הזה שאת לא יודעת" הוא ענה במסתוריות. "טוב" "קחי רגע את התיק שלי" הוא העביר לי את תיקו הכחול "מה קרה ספיץ'" שאלתי "מצטער" הוא אמר "על מה?" הוא ניענע בראשו "זה בשביל אחי התאום" הוא שיחרר את ידיו ונפל "ספיץ'!" צעקתי אך הוא לא הגיב "לא…"
***
"איפה אני?" קייט נחתה באזור שומם, אותו אזור שמייגן ותומס נחתו בו. אך הפעם לא היה לא את מתיו שיסביר לה לאן ללכת. היא החלה מתהלכת באזור, אף עץ,שיח או אדם, רק היא והשמש הקופחת. "מישהו?" היא צעקה מידי פעם בעוד היא תרה את סביבתה. לבסוף, היא הרגישה עייפות וניסתה למצוא מקום מסתור, אך לא היה דבר לשהות מתחתיו. קייט החלה להתייאש אך לבסוף הצליחה לראות מערה, בספקאם היא הוזה, קייט התקרבה למערה, ולמזלה היא הייתה אמיתית. קייט החישה צעדיה וישבה על סלע גדול. היא הביט סביבה, שומם. היא סרקה את המערה ומשהו לכד את מבטה, זה היה משפט שנחרט בשפת המערה. "אולי אגיד אותו" אמרה קייט, היא לקחה נשימה עמוקה ודיקלמה את הכתוב
"המלחמה נמשכת
ודי נמאסת
לבית האסורים אלך עכשיו
המסע תמיד נלהב."
קייט חיכתה כמה שניות, ולבסוף מערבולת נוצרה מולה, מפוחדת היא התרחקה ממנה. אך המערבולת התקרבה "מה יש לי להפסיד" לחשה קייט וקפצה למערבולת.
תגובות (0)