בעיניים עצומות פרק 5

"וואו" אמרה קייט "רגע, איפה הבדלום הזה?" היא תרה את התא "תחכי" אמרתי לה "אבל אני סקרנית, לפחות תספרי לי איך תומס איבד את הזיכרון" היא אמרה והסתכלה על תומס שנימנם בפינת התא. "אני מגיעה לזה" אמרתי והמשכתי לספר.
***
"אהה" שמעתי את תומס צועק. ישבתי מחוץ לאוהל, קרני השמש חודרות לעיני, אספתי כמה עצים למדורות שנקים בהמשך. "מייגן" הוא צעק. הבדלום נזרק מהאוהל. "היי, בדלום, אתה בסדר?" התקרבתי אל היצור הירוק "החבר שלך לא נורמאלי" הוא אמר בקולו הגבוה "ודרך אגב, קוראים לי ספיץ', בדלום זה רק סוג החיה שאני." הוא אמר, מתנקה מאדמה. "מייגן, למה היה לנו יצור באוהל" אמר תומס תוך יציאתו מהאוהל "ולמה את מדברת איתו?!" הוא שאל. "תומס, זה ספיץ', פגשתי אותו אותו אתמול בלילה, הוא הכיר את מתיו והוא עומד להיצטרף אלינו. "השתגעת?" " הוא צעק "אני לא מוכן." נאנחתי "נו באמת תומס, תפסיק להות עקשן, אני רוצה כבר לחזור הביתה! ואם מציעים לי עזרה אני מסכימה" צעקתי עליו. בתגובה הוא החל לפרק את האוהל . "לא התכוונתי לסכסך בינך לבין החבר שלך" הוא אמר "הוא לא החבר שלי!" עניתי "עדיין, אני רק מנסה לעזור אנ…" "הכל מוכן!" צעק תומס, ידעתי שהוא נפגע, אבל יותר מכל ידעתי שאנחנו חייבים עזרה. הנחתי את העצים באחד התיקים שברנדה הביאה לנו. עליתי על הסוס שלי והעמסתי מאחוריי את ספיץ'. "קדימה" אמר תומס והחלנו לרכוב.
פתחתי את המפה שקופלה בדייקנות. "אנחנו צריכם להמשיך ישר עד שנראה רכסי הרים אשר עומדם בשורה, לאחר מכן נצטרך לעקוף אותם." תומס רק הנהן "לא נשמע מסובך" אמרתי "דווקא כן, כדאי שתקשיבו, גם אתה תומס אני יודע שאתה כועס והכל אבל כדאי ש…" "אני מקשיב בסדר?!" תומס נאנח "יופי" המשיך ספיץ' "אנחנו לא בעולמכם, עולם בני האדם" סובבתי את ראשי לעבר ספיץ' "אתה מכיר את העולם שלנו?" שאלתי מופתעת "בוודאי, אפילו הייתי בו פעם אחת, עם מתיו, הוא נהג לקחת אותי לשם, אחחח, הימים ההם…" "אהם, אהם" משך תומס את תשומת ליבו של ספיץ' "אה כן" התנער ספיץ' "ההרים פה, הם שרים" "שרים?" צחק תומס, בפעם הראשונה היום "אתה נמצא בעולם זר והגעת אליו במערבולת, הרים שרים מפתיעים אותך" אמר ספיץ', תומס גלגל את עיניו "בקיצור, כשמגיעים להרים האלה, חייבים לסתום אוזניים, כי מי ששומע את ההרים מאבד את הזיכרון שלו מלפני עשר שנים ועד היום" הוא הביט קדימה "הנה הם, ההרים" התקדמנו עם שיירת הסוסים. לפנינו ניגלו בשורה כמות הקרובה למאה הרים גבוהים ותלולים, בין כל הר והר יש שביל. "צריך ללכת בין ההרים" אמר תומס "קחו את אלה" ספיץ' זרק לעברנו אטמי אוזניים "אני שומר אותם למקרה שאצטרך לעבור פה." הוא אמר והכניס אותם לאוזניו. אני ותומס חיקינו את מעשיו והכנסנו את האטמים לאוזנינו. "מדהים" צעקתי, בקושי שמעתי את עצמי, האטמים עבדו נהדר ואף רעש לא חדר לאוזנינו. התקרבנו אל ההרים, הם היו רחוקים יותר ממה שחשבתי ועברה שעה עד שהגענו לשם.
עמדנו מול אחד השבילים, הוא נראה לא יציב והיה מפחיד לצעוד עליו, כולנו היינו דוממים יודעים שלא משנה כמה נדבר, לא נשמע אחד את השני. מצדדנו ההרים איימו ליפול. דהרנו במהירות, האטמים החלו לכאוב ולפי עיוות פרצופם של תומס ושל ספיץ' ראיתי שגם הם חווים את אותה התחושה. פיו של תומס נפער, כנראה שהוא צעק, גם לי היה כואב וצעקתי גם, עצמתי את עיניי חזק, אך הצטערתי על שפתחתי אותן, תומס הוציא את אטמי האוזניים, הוא נשבר! "תומס לא!" צעקתי אליו, הוא הביט בי למשך שניה והתעלף.