בעיניים עצומות פרק 4
"מתיו הזה, חי?" שאלה קייט בחשש. "תפסיקי לשאול שאלות ותקשיבי לסיפור" נזפתי בה. היא נראתה מרותקת "לא אשאיר אותך יותר מדי במתח" אמרתי "מבטיחה"
***
הלילה עבר בצורה הנוראית ביותר שיכולה להיות, מחשבות על הבית ועל הוריי אפפו את התת מודע שלי. התעוררתי בעקבות חלום בלהות בו ההורים שלי עוזבים את הבית במחשבה שלא יראו אותי עוד. "אהה" קמתי בבהלה, תומס ישב לידי מביט בעצים שסובבו אותנו. "את בסדר?" הוא שאל מבוהל לשמע צעקתי. "כן, סתם חלומות על הבית" עניתי. "גם אני מתגעגע" הוא לחש. "מה השעה?" שאלתי בעודי משפשפת את העיניים. הוא הביט בשעון ידו "עשר וחצי" ידו עברה בשערו השחור. "מה?!" נבהלתי "אנחנו מוכרחים לצאת, קדימה, בוא נלך לברנדה" התנערתי והלכתי לפתח האוהל. "חכי" אמר תומס, עצרתי וסובבתי את ראשי "מה?" שאלתי "התעוררתי בשבע בבוקר אז הלכתי לברנדה. הכל מועמס על סוסים שהיא השאילה לנו, היא איחלה לנו הצלחה" הוא חייך "תודה" עניתי ויצאנו מהאוהל לעבר הסוסים. "איפה הם?" שאלתי את תומס "שם" הוא הצביע על שלושה סוסים קשורים אחד לשני בטור. האחד חום והשניים האחרים לבנים, על הסוס האחרון הועמסו החפצים שברנדה הביאה לנו. "תוביל" אמרתי לתומס. הוא עלה על הסוס החום, שהיה הראשון בשיירה. עליתי על הסוס שעמד באמצע ויצאנו לדרך.
***
"זהו זה" אמרה קייט "נמאס לי להבריז, אני נכנסת" היא נשמה עמוק ונכנסה לכיתתו של מר טורפר, המורה לכימיה. "אני מצטערת המורה" אמרה קייט וסרקה את הכיתה, מייגן ותומס לא היו שם. "סליחה, המורה, איפה מייגן ותומס?" היא שאלה "גם מאחרת וגם שואלת שאלות, לא מסכים, שבי בבקשה." קייט פסעה למקומה. מר טורפר נראה כועס מתמיד, קייט שיערה שמייגן ותומס אמרו שהם צריכים ללכת לשירותים והם עכשיו משוחחים בספסל שבחצר, כרגיל. אך כשהגיעה ההפסקה, קייט לא מצאה אותם. היא שאלה כל תלמיד ותלמיד ואפילו כמה מורים, אך הם לא נמצאו. קייט נאנחה וחזרה הביתה מבית הספר בתחושה מוזרה, היא הרגישה שמשהו רע עומד לקרות.
***
הדרך עברה בצורה הרגילה ביותר שיכולה להיות, בהתחשב בזה שאנחנו מטיילים בעולם זר לעבר שער לעולם רגיל, חוץ מזה הכל התנהל כרגיל, עד ללילה.
אני ותומס פרקנו את שקי השינה והקמנו אוהל מבדים ששלחה לנו ברנדה. האוהל נראה עמיד ונכנסנו לתוכו. "לילה טוב" אמר תומס, בתגובה שלחתי לו חיוך מנחם. עיניי נעצמו בהדרגה, אך לא הצלחתי להירדם, הסתכלתי על תומס, הוא נרדם. "ילדה" נשמע קול, יצאתי משק השינה "ילדה" הרעש בה מחוץ לאוהל "בואי" אחזתי בידי את הטלפון הנייד שלי ששימש אותי בתור פנס. "מי זה?" השבתי לקול " יצאתי מהאוהל. "פה למטה" כיוונתי את הפנס לאדמה "אה" זעקתי. יצור ירוק בגובה חמישים סנטימטר, עם תיק על גבו, נעמד מולי. "מה את עושה פה ילדה?" הוא שאל בקול גבוה "אני רק…" "אפ, אפ,אפ, את בטח נשלחת על ידי השבט רו… " הבטתי בו "אתה נשלחת כדי לעצור אותנו?" שאלתי בכוננות לתקיפה. "אותנו?! יש פה עוד אחד?" הוא שאל "הוא בתוך האוהל" עניתי "טוב, קודם כל ילדה, אני לא בא נגדכם, אני שונא את המטרפסים בדיוק כמו שאני שונא את שבט רו, שניהם נדחפו אל העולם הזה, פעם הוא היה רק שלנו, הבדלומים, ועכשיו?! אנחנו רק ארוחת ערב בשבילם!" הוא נאנח "אתם משבט רו?" הוא שאל כועס "לא, הגענו לכאן בטעות מכדור הארץ ואנחנו מחפשים את השער בין העולמות אצל אחד בשם מתיו ברנדס" אוזניו הרופפות והחדות של אותו יצור הזדקרו מיד "מתיו חי?" הוא שאל מלא תקווה "אתה מכיר את מתיו?" שאלתי "מכיר? בזכותו אני חי, הוא אימץ אותי עוד כשהייתי בדלום צעיר, אבל יום אחד הוא היה צריך ללכת." ההבדלום הכל לבכות, דמעותיו היו סגולות וזוהרות. "אני מצטרף אליכם, בבקשה!" הבדלום התקרב אליי "אני מצטערת אבל…" התחלתי להגיד אך הבדלום קטע את דבריי "מצויין, מצויין" הוא נכנס לתוך האוהל. אך לפני שהספקתי להגיד לו משהו הוא ישן שינה עמוקה
'נו טוב' חשבתי 'יכול היה להיות גרוע יותר'.
תגובות (1)
מהמםםם תמשיכיי