בעיניים עצומות פרק 2

"וואו את טובה" צחקה קייט. "אני לא מאמינה שהמצאת את הסיפור הזה בעצמך." התרגזתי. "קייט את בבית כלא עם שומרים בגודל של מקרר, מה נראה לך מומצא פה." היא הסתכלה עליי במבט מתנצל. "טוב, אני אזרום עם הסיפור שלכם לעת עתה." נאנחתי "תודה באמת". היא המשיכה לדבר "את תחילת הסיפור אני זוכרת, חמישה שקלים, מכונת שתיה, הברזה, בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, אני זוכרת שלא מצאתי אתכם בבית הספר." היא הסתכלה על רצפת התא. "בדיוק, עכשיו אפשר להמשיך?" קייט הנהנה לאות הסכמה. "תודה".

***
נחתנו על אדמה מוצקה, אזור שומם, לא היו שם עצים או שיחים, רק אדמה. "איפה אנחנו?" שאל תומס, הסתכלתי סביבי מנסה להבין בעצמי מה מתרחש. "אני לא…" מלמלתי. "מייגן, תס… תסתכלי" סובבתי את ראשי לכיוון שאליו הצביע תומס, דמות רצה אלינו במהירות גבוהה. "רוץ" צעקתי. תומס ואני התחלנו לרוץ, לאן? לא ידענו. כל האזור נראה אותו הדבר וחשבתי שאנחנו רצים במעגלים. הסתכלתי לאחור, הדמות התקרבה אלינו. העלנו הילוך, לבסוף הגענו למערה, נכנסנו אליה מתנשפים. ישבנו על אבנים גדולות שלא נראו ידידותיות במיוחד. "אני… אני, לא מבין" התנשף תומס "איפה אנחנו" הסתכלתי סביבי. משהו משך את עיניי, בפתח המערה היה אבק, הרבה אבק, כמו מין ערפל כבד, הסתכלתי על ענן הערפל שנוצר למשך כמה שניות עד שמתוך הענן, יצא…
"תומס" הסבתי את תשומת ליבו והצבעתי על הערפל, הדמות שרדפה אחרינו, שהתבררה כנער בעל שיער חום קצר ועיניים ירוקות, התקרב אלינו בצעדים קטנים. "ילדים" הוא לחש. לאחר שענן הערפל התפוגג ניכר היה לראות שפניו נראו מודאגות ומפוחדות. "אתאם חייבים להיות בשקט." נעננו למבוקשו. לאחר המתנה קצרה נשמע רעש שהתחזק בכל כמה שניות. "מה זה?" לחשתי. "ששש" מחה הנער. הצטערתי על המילים שיצאו מפי. לאחר המתנה נוספת, הרעש היה חזק מתמיד וקבוצת סוסים דהרו לעבר המערה. "תתחבאו!" לחש הנער. אני ותומס הסתתרנו מאחורי סלע גדול וחיכינו. הסוסים נשארו מחוץ למערה וקבוצת אנשים ניכנסו למערה, הגבוה שבניהם, שהיה בעל שיער לבן וארוך, לבוש מדים, החל לחפש בין הסלעים. "למה אתם מהכים?" הוא צעק, בדיבורו האות ח' חסרה. "קדימה, אנהנו עוד נמצא את הגנב הזה." נתקפנו חרדה כאשר אותו איש חסר הח' התקרב לסלע שלנו, עצמתי עיניי חזק והחזקתי את ידו של תומס. "יהיה בסדר" לחשתי. "תרנור, תפסנו אותו." קרא אחד האנשים, הוא החזיק בידיו את הנער שציווה עלינו להיות בשקט. האיש חסר הח', שהתברר כתרנור, הסתובב לעבר הנער. נשמתי לרווחה. "גנב, השבת שתצליה לסדר אותנו, הצוף!" צעק תרנור. הוא סימן לאנשים אשר נלוו אליו להעביר אותו לסוסים. "תראי, מייגן" לחש לי תומס, הוא הצביע לשרוולו של הנער, ממנו יצא דף נייר. האנשים יצאו מהמערה והמשיכו הלאה. הלכנו לעבר הנייר, הוא היה מגולגל. תומס פתח והקריא את הכתוב בו.
"שלום לכם, שמי הוא מתיו ברנדס, אני גנב ידוע בממלכה של המטרפסים, אלו שרודפים אחריי. כתבתי את המכתב הזה למקרה שאראה מישהו זר, עם אומץ, אולי אתם המושיעים? אם אתם קוראים את המכתב הזה כנראה שנתפסתי ועוד מעט לא אהיה בעולם הזה, להסבר מלא על היקום הזה ועל הנמצא בוא, הגידו את המילים הבאות ותמצאו עצמכם אצל בני שבטי, בהצלחה.
'לבית ארצה להגיע מיד
לארץ שבה הכל לא נחמד
חבריי בבית מחכים בציפייה
שתהיה לכם הרפתקאה נפלאה'"
תומס הסתכל אליי "לא קורה כלום" הוא נאנח, התיישבנו על הסלע שמאחוריו התחבאנו. "אולי ננסה לקרוא את המילים בנפרד מהמכתב" אמרתי. "תביא לי רגע את המכתב" תומס העביר לי את הנייר וקראתי את הנכתב עליו.
'לבית ארצה להגיע מיד
לארץ שבה הכל לא נחמד
חבריי בבית מחכים בציפייה
שתהיה לכם הרפתקאה נפלאה'"
לפתע מערבולת חדשה נפערה, כמו זאת שבמעבדה. "את באה?" שאל תומס. הנהנתי והכנסתי את המכתב לכיס., אחזנו ידיים ועצמנו את עיניינו. "שלוש" התחלתי לספור "שתיי" המשיך אותי תומס "אחת" אמרנו ביחד וקפצנו למערבולת.