בעיניים עצומות- פרק 1
ישבנו בתא האפור, קירותיו דהו ממזמן. אני ותומס הבטנו אחד בשני במבט מתנצל. הייתי על סף דמעות, אבל לא יכולתי לעשות לו את זה, להראות את החולשות שלי, אני חייבת להיות חזקה, בשבילו.
"תעזבו אותי" תומס ואני קמנו מהספסל לשמע הצעקה "תעזבו אותי". "הקול הזה מוכר לי תומס". אמרתי לו. "תעזבו אותי" הקול נשמע שוב ושוב. הצמדנו את פנינו לסורגים, צילם של שני אנשים נראה על הקיר. "שקט!" נשמע קול סמכותי. שני האנשים שצילם נראה קודם לכן נכנסו למסדרון. "קייט?" לחשתי. "את מכירה אותה?" שאל אותי תומס, קולו נמלא תקווה. "גם אתה מכיר אותה תומס" אמרתי בחיוך. "אני לא זוכר אף קייט." הוא הסתכל עליי "אתה מכיר, אתה לא זוכר" את קייט אחז איש גדול מיימדים, זה היה אותו שומר שכלא אותי ואת תומס, שניהם התקרבו לתא שלנו, השומר פתח את התא וזרק את קייט פנימה. הוא הסתכל עלינו במבט חד. לבסוף הוא הסתובב והלך. "מייגן, תומס, אני כל כך שמחה לראות אתכם כאן, אתם יודעים מה קורה פה?" הסתכלנו עלייה. "קייט, איך הגעת לפה, ולמה… זה… זה.. מסוכן!" צעקתי עליה. "הי, תרגעי, את יכולה להסביר לי בבקשה מה קורה כאן?" היא שאלה "תומס, התגעגעתי אלייך". קייט התקדמה אל שפתיו של תומס, אך הוא הדף אותה הצידה. "תומס מאמי, הכל בסדר, אתה כועס עליי או משהו?" היא שאלה באכזבה. "קייט, תומס הוא לא ממש… זוכר". הסברתי נבוכה. "מה זאת אומרת לא זוכר?" שאלה קייט. "טוב כדאי שאסביר, שבי, זה עומד להיות סיפור ארוך."
***
"איכס, מגעיל אחד" הסתכלתי על תומס, הוא לעס מסטיק שהיה טבול בחרדל. "את חייבת לי חמישה שקלים" הוא אמר תוך כדי לעיסה. הוצאתי מכיסי מטבע של חמישה שקלים והעברתי לידו "תאמין לי שזה לא שווה את זה." אמרתי לו. "היי מאמי" קייט באה לכיוונו של תומס. "היי יפה" הוא השיב. הוא הצמיד את שפתותיו לשפתיה של קייט. "איכס, מה זה" היא התנתקה מתומס תוך עיוות פרצופה. "התערבתי עם מייגן שאני יכול ללעוס מסטיק עם חרדל" תומס הוציא את חמשת השקלים והראה לקייט בגאווה, אך היא בתגובה לקחה אותם. "הי, למה?!" הוא שאל מאוכזב. "פיצוי על הנשיקה בטעם חרדל, קדימה מייגן, בואי נלך לשתות קולה" היא חייכה ופסענו לעבר הקפיטריה. "לא פייר" שמענו את תומס מאחור.
"מסכן, הכסף הזה שלו" אמרתי משועשעת. "לא, הוא שלי עכשיו" אמרה קייט. עמדנו בתור למכונת החטיפים, שבאופן מפתיע כללה תור ארוך ומפרך "את בטוחה שהתור הזה שווה את הקולה?"שאלתי "תמיד" היא השיבה וצחקנו ביחד. לאחר עשר דקות של המתנה בתור, קיבלנו את המשקה המוגז, כשפתחנו את הבקבוק, קול תסיסה נשמע "טססס" חיקתה קייט את הקול. לגמנו מהמשקה. "איזה שיעור יש לך עכשיו?"שאלה קייט. כימיה, איתך." עניתי. "לא." היא הודיעה "מה זאת אומרת לא?" כיווצתי את גבותיי. "אני עומדת להבריז." כמעט ירקתי את הקולה שהייתה בפי, אך למזלי היא נבלעה בזמן. "את?!" צחקתי "כן מה רע?" היא נעלבה. "שום דבר לא רע, רק שהפעם האחרונה שהברזת הייתה כשהלכת לשירותים, וגם אז התנצלת בפני המורה במשך עשר דקות." היא הפנתה את גבה. "זה היה פעם, אני החלטתי שאני כבר לא השפוטה של המורים, היום בשיעור כימיה אני אבריז" נשענתי על מכונת החטיפים, לפתע צפצופים נשמעו, פסעתי לאחור, פחית קולה נפלה מהפתח. "מגניב, הוצאתי קולה" לקחתי את הבקבוק, אך כשהוא היה בידי תומס בה ואחז בו גם.
לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, תקף אותי כאב ראש נוראי, הסתכלתי על תומס וראיתי שגם הוא חווה את אותה התחושה. "איה" לחשתי. "אתם בסדר?" שמעתי את קייט שואלת. שיחררתי את הבקבוק וכאב הראש חלף. "כן, כן…" מילמלתי, צפיתי בתומס, גם הוא חזר לעצמו. "מוזרים…" נאנחה קייט והמשכנו לחצר, אך את טייולנו הקצר קטע הצלצול. "בהצלחה". אמרתי לקייט. "תודה היא השיבה והמשכנו, אני ותומס לכיתה. "היא לא באה לשיעור?" הוא שאל מופתע. "היא מבריזה". עניתי הוא צחק. "קייט, מבריזה?" חייכתי. "זה גם מה שאני אמרתי, עזוב סיפור ארוך". המשכנו למעבדה, היא הייתה בקומה השלישית והאחרונה, עלינו במדרגות ממהרים לשיעור.
כאשר נכנסנו למעבדה, כבדי נשימה מהריצה, מר טורפר, המורה לכימיה קימט את מיצחו ושאל במבטאו הרוסי "אתם לאחר, לא מתאים" התיישבנו במקומותינו, אחד ליד השני, בכל שיעור כימיה רגיל, קייט הייתה יושבת איתנו, אך היא לא כאן, ויש יותר מרווח במקומות. "מייגן ותומס, אתם לדעת איפה קייט?" שאל מר טורפר "לא המורה" עניתי בקול חלוש. "מוזר היא מגיעה תמיד לשיעור בצלצול" הוא נאנח והחל להסביר על הניסוי שייערך בקרוב.
לאחר עשרים דקות של הסבר מצדו של מר טורפר, הכיתה החלה להתנהג משונה, השולחנות רעדו וחפצים החלו לרחף, הסתכלתי על תומס והוא נראה מופתע כמוני, הדבר המוזר ביותר היה שאף אחד מהנוכחים בכיתה, חוץ ממני ומתומס, לא שם לב למאורעות.
המצב נהיה גרוע עוד יותר, הכיסאות שלי ושל תומס החלו לעוף בחלל הכיתה, עדיין אף אחד מהנוכחים לא שם לב ששניים מתלמידי הכיתה באוויר. לפתע מערבולת החלה להיווצר אני ותומס החזקנו ידיים וניסינו לאחוז במשהו יציב על הקרקע, אך לשווא, המערבולת סחפה אותנו הישר לתוך יקום אחר, יקום מקביל.
תגובות (2)
את כותבת יפה♥
סיפור פנטזיה! נוסטלגיה… היה לי פעם גם איזה סיפור של שלושים פרקים על יקום מקביל. מר לי שבסופו של דבר נגמרו הרעיונות להמשכו, והוא נשאר קבור עמוק בתוך המגירה.
בכל מקרה לגבי הסיפור שלך, לדעתי ההתחלה היתה יפה אם כי זקוקה קצת לשיפור, אבל יפה. ההמשך היה צולע וקצת ממוצע ואת הסוף בהחלט לא אהבתי, למרות שהוא היה יותר טוב מהאמצע. בגלל שאני עייפה, ולגמרי חסרת טאקט כרגע אז אני יעדיף להגיב לך בפרקים היותר מתקדמים שלך ולעקוב אחרי הסיפור.
תצפי ממני לביקורת.
לא״ש