בני הלילה

פתח דבר:
לרוץ…
להמשיך לזוז, זה העיקר… לזחול, ללכת, לא חשוב איך, או לאן, רק לא לעצור- בשום אופן.
הוא קילל, הוא ידע שזה רק יביא צרות, להישאר במקום כלשהו יותר זמן ממה שבאמת היה נחוץ.
"אל תהיה הנעזב, תהיה העוזב."
זה היה המוטו שלו מאז שהבין את פירוש המילה 'מוטו'.
לברוח מהכאב. לברוח מאלו ששנאו וגם מאלו שאהבו.
הוא תמיד ברח, כי לא רצה להילחם, פחד להילחם. פתאום הוא תהה אם לא כדאי שיישאר, יעמוד על שלו לשם שינוי.
הוא התחלחל למחשבה. לא. אם היה נלחם, הוא היה מת כבר מזמן. כישרונו היה בלעזוב, בלברוח, למרות שהיה לוחם לא רע. אך- כמו כל בני מינו- הוא נלחם רק כדי להיות מסוגל לברוח שוב.
רק כדי להיות מסוגל לנדוד שוב…
הוא התכווץ, כאילו בכך יוכל לעצור את הכאב והדם שפרץ מהדקירה העמוקה שבצד גופו.
סכין קהה, לא יפה ובהחלט לא חדה.
סכין בעל להב משונן כמו מסור מקולקל, מלא טינופת וכתמי חלודה.
ממש לא פצע חלק, לעזאזל…
הוא זינק מתוך היער, אל כביש חצי סואן- עדיין רץ.
בכל זאת, אני לא בטוח שאני מתחרט על שלא עזבתי… חשב, ביותר משמץ של שעשוע קודר.
הוא התעלם מהנהגים המצפצפים כאחוזי טירוף ודהר הלאה.
לא חשוב עכשיו. כלום לא חשוב עכשיו, רק לפתור את הבלגן המושלם הזה… אחר כך אוכל לדאוג להכל, כן, אפילו לדמי הנשפך להנאתו!
הוא החליט לא לחשוב עוד.

קריאה מהנה!